שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ד (ה׳)

עכ"פ יהיה איך שיהי' דברי הרמב"ם נכונים ומתורת הפקר נגעו בי' וזהו החילוק שבין מטלטלי למקרקע ולפ"ז לענין קטן שקידש אשה תלוי גם כן אם נימא כמ"ש הר"ן בנדרים דאשה אינה מקנית עצמה רק מבטלת דעתה והוה כהפקר א"כ הי' ג"כ מועיל אבל אם נימא דהוה הקנא' ממש לא שייך בזה לקנות ומכ"ש לפמ"ש במק"א וכוונתי להקצה"ח סי' רל"ה שם שכתב דכוונת הרמב"ם הוא דאחר שתקנו דבמטלטלי הוה מדרבנן קנין א"כ לענין הדמים הוה הנתינה נתינה וכיון שכן שוב קנה ממילא הקרקע מה"ת דהא הקנה לו ויש דעת אחרת מקנ' וא"כ שוב בחרש שפיר שייך כשם שכנס ברמיז' דהא ל"מ רק מפני שתקנו שיקנה ברמיז' דאל"כ לא הוה נתינתו בדמים נתינ'. ומן האמור נרא' להבין מ"ש הרשב"א והנימוק"י ר"פ חרש דהא דמוציא ברמיז' דוקא כשקידש בכסף אבל קידש בביא' קידושיו קידושין וגירושיו אינו מעש' והב"י סי' קכ"א באהע"ז כתב דלא ראה להפוסקים שיביאו זאת ולפמ"ש נכון הדבר בטעמו דבשלמא בכסף דאין נתינתו בדמים נתינה וא"כ מה שקידש לא חל רק ע"י שתקנו חז"ל דיקנ' ברמיזה א"כ כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אבל בקידש בביאה דשפיר כל שהיא מתקדשת לו בביאה ולפמ"ש הר"ן בנדרים הנ"ל היא מבטלת דעתה ורצונה והוה כהפקר וא"כ הרי הפקר מדעת זוכה הקטן וה"ה חרש כל שיש דעת אחרת מקנה א"כ הקידושין הם קידושי תורה ואיך יועיל גיטו שאינו רק דרבנן וז"ב.