שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ד (ג׳)

ונתקיים סברת מעלתו. ומה שהקשה עוד דאם נימא דהוא מתורת שליחות א"כ הא חש"ו אינו בתורת שליחות הנה לפענ"ד אף דהוא מתורת שליחות כדאמרו סימן רע לשולחיו ועיין להרמב"ח ביום תרוע' דף כ"ט מכל מקום לא שייך גדר שליחות ובכ"מ שנתחייב שפיר יכול להוציא אחרים אף שאינו בתורת שליחות ממש. אמנם מה שהקש' דבמצות שבגופו לא שייך שליחות כמ"ש התוס' רי"ד הנה יפה הקשה וכעין זה הקש' בכפות תמרים דף מ"א ע"ש והארכתי בזה במק"א. והנה מעלתו רצה לומר דהדיבור חשוב כפירש כמ"ש המרדכי בפ"ק דחולין לענין הדיינים דל"ח קבוע כיון דהוה פירש דהדיבור נפרש וה"ה כאן במצוה שתלוי בדיבור הוה הדיבור פירש ושייך שליחות. הנה אף שהי' נרא' כן אבל אכתי קשה כיון דבמגלה בעי השמעת אזנים וא"כ הוה מידי דממילא ולא שייך שליחות וכמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב דלענין שמיע' דהוא ממילא לא שייך שליחות וא"כ היאך יוכל החרש להוציא הא במידי דממילא לא שייך שליחות ובשלמא בשומע מפי המחויב א"כ מה שהוא שומע זה אינו מתורת שליחות רק מה שהוא שומע בעצמו מפי המחוייב אבל כיון דשומע מפי שאינו מחוייב בדבר לכתחלה וא"כ הוא רק בתורת שליחות וא"כ קשה דע"ז לא שייך שליחות דמה שהוא שומע אינו שומע מפי המחויב ולא שייך שליחות וצ"ע כעת: ודרך אגב אזכור מה שראיתי בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק וא"ו שחידש דחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דל"מ לזכות לו ע"י אחר דשליחות לא שייך בו והא דמזכין לקטן הוא משום דאתי לכלל שליחות לכשיגדיל מהראוי שיועיל בו זכייה משא"כ בחרש דמחוסר מעשה וכן בשוטה דלא בא לכלל דעת והנה ראה זה מצאתי בשו"ת מגיד מראשית להרב מוהר"ח אלפנדרי סימן ג' שכתב כן בשם הר"ן פרק האיש מקדש שכתב דטעם דזכין לקטן משום דאתי לכלל שליחות לכך אלים זכותו ע"ש ממילא משמע דחרש דלא אתי לכלל שליחות דלא שייך זכין לאדם שלא בפניו וע"ז הקש' מדברי הרמב"ם שכתב דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת קנ' ומכ"ש חרש דיותר בן דעת הוא משוטה ע"ש שהאריך הרב' בזה ולפענ"ד היה נרא' דענין זכייה שלא בפניו הוה כמו המזכה לדבר שלבל"ע דכעת אינו בר זכייה והוה כמו שמזכה למי שלא נולד וא"כ אדרבא דוקא בקטן דאינו כעת בעולם לענין זכייה רק לכשיגדיל סד"א דלא יועיל זכייה ולזה הוצרך להביא ראי' אבל לחרש דיוכל להיות שיתפקח כעת וכן שוטה יוכל להיות שישתפ' כמו רגע א"כ לא נוכל לדינו כמו שמזכ' לאינו בעולם דהא איתי' בעולם רק דפומיה כאיב ליה ואינו כעת בן זכייה וא"כ אדרבא בזה בודאי מועיל זכייה אברא דלפ"ז קשיא לי טובא בהא דאמרו לענין חרש כשם שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיז' וקשה טובא הא האחרונים הקשו לענין קטן דאמאי לא יוכל לקדש אשה והא הקטן זוכ' בדעת אחרת מקנ' לו והרי האש' מקנית עצמ' אליו וכבר קדמם בראב"ן הובא באבני מלואים סי' מ"ג ובאמת בקטן יש לומר כמ"ש באבני מלואים שם דגזירת הכתוב הוא דכי יקח איש אשה כתיב והאי לאו איש הוא. ומה שהקש' בא"מ שם דא"כ היאך כתב הר"י בר"י דאב יכול לקדש לו אשה דזכין לאדם שלא בפניו והא מ"מ בעינן כי יקח איש כבר הארכתי בתשוב' אחת והבאתי דברי המכילתא דדריש אם אחרת יקח לו דהתור' זכתה לאב שיקח לו אשה ומקרי קיח' ע"ש: אך לפ"ז יקשה גבי חרש דאיך שייך כשם שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיז' דלמא שאני כניס' דהאש' הקנית עצמ' אליו וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ הגט דחוב הוא לה איך יוציא ברמיז' והיא קושיא גדולה וע"כ דחרש א"י לזכות ע"י בן דעת וע"כ כשם שכנס ברמיז' כך יוציא ברמיז'. אך נרא' דע"כ לאו מטעם זכייה אתינן עלה דא"כ חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין ושם שניהם חרשים וגם נרא' דלענין כניס' שהוא נשואין לא שייך זכייה דבשלמא בקידושין לא פתיך ביה שום חוב דאינו חייב בשאר כסות ועונה משא"כ בכניסה דנתחייב בכמה דברים ולא שייך זכייה וז"ש כשם שכנס ברמיז'. ולכאור' הי' נרא' לי דבר חדש דבקידושין ל"מ כלל קנית הקטן וזכייתו אף בדעת אחרת מקנה לו דכפי הנרא' מרש"י בקידושין דף זיי"ן בהא דאמרו הו"ל נכסים שיש להם אחריות דאדם הוקש לקרקע וא"כ ס"ל לרש"י דקידושין הו"ל כקרקע וגם לתוס' שם נרא' דעכ"פ דין קניית קרקע יש לה לאש' וא"כ הרי במקרקעי ל"מ בקטן עד שיגדיל כמבואר סי' רל"ה ע"כ צ"ל בחרש דמועיל הוא תקנה דרבנן שכונס ברמיז' אף דרמיז' דחרש ל"מ במקרקעי כאן תקנו רבנן דמהני וז"ב ואתי שפיר: איברא דלפ"ז בפקח שנשא חרשת שוב יקשה דלא שייך כשם שכנס ברמיז' דהפקח יכול לזכות ולזכות להחרשת שלא בפני' והיא אינ' מחייבת עצמ' כלום במה שנשא' הפקח וא"כ איך יוציא ברמיז' ולא שייך כשם שכנס ברמיז'. אך באמת זה אינו דלענין גט כשהוא פקח א"צ דעת' כלל וא"כ א"צ להוציא ברמיז' איברא דבמשנ' דחרש דף קי"ב ע"ב מבואר גם בזה כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיז' ונרא' שלכך דקדק רש"י ופירש ומוציא ברמיז' דהיינו רצונ' ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ג ובנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' פ"ד האריכו בזה דלמה לי רמיז' לגט והא א"צ רצונ' כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ק"ל לרש"י למה לי' לרמיז' וגם מה מועיל רמיז' הא כניס' בלא רמיז' ולכך פירש רש"י דמיירי במגרש ברצונ' וא"כ זכות הוא לה וא"כ ממנ"פ יכול לגרש דהא נתרצית לזה וז"ב ודו"ק ובשבות יעקב כתב דרש"י כתב אליבא דריב"נ דס"ל דאינו מוציא ברמיז' ויפה כתב כמ"ש הנוב"י שם אבל עדן קשה דלא שייך כשם שכנס' ברמיזה דהא הכניס' הי' עפ"י דין שיכול לזכות לה שלא בפניה וכל שבעי דעתה שוב קשה ולכך פירש רש"י מרצונ' וא"כ זכות הוא לה והוה היציאה כמו הכניסה ודו"ק היטב. ובזה מיושב גם מ"ש רש"י ביבמות דף ק"ו ע"א ד"ה לא במ"ש כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה וא"צ חליצ' ונתקשה הנוב"י כיון דשם מיירי בפקחת מעיקרא לפי המסקנא וא"כ ניהו דהיבם יבמה בעת שהיא חרשת הא יבום א"צ דעתה ולפמ"ש א"ש דאדרבא לפי דעתה קשה לו לרש"י א"כ הא יכול לזכות לה אף בלי דעתה וא"כ איך מוציא' ברמיז' שנתרצית וא"כ הוה היציא' כמו הכניס' וז"ב ודו"ק ועדיין צ"ע בזה: אך בגוף הדבר שכתבתי דהוה כמו מזכה לנולדים ולכך חרש עדיף טפי לפענ"ד היה נרא' להיפך דהנה כיון שהקטן הוא בעולם רק שמחוסר שנים הוה כמקנה דקל לפירותיו דהרי מקנה לאותו איש שהוא בעולם רק שמחוסר שנים וכמו בדקל שלא גדלו הפירות עדן ושפיר מועיל ולפ"ז לפמ"ש הקדמונים לחלק בדקל לפירות דדוקא דקל שפירות באין מכח הדקל משא"כ מעשה ידי' דלאו מגופן של ידי' נפקי וא"כ לפ"ז יש לומר דבשלמא קטן שההגדלה בא מכחו וא"כ הוה כמו דקל לפירותיו משא"כ בחרש דהדעת אף כשיבא אינו בא מגופו רק מעלמא אתי לי' ועכ"פ לא עבידי דאתו ואף לר"מ לא מועיל דהדיע' הוא חוץ לגופו מה שנותן הקב"ה דיעה ובינה לו ומכ"ש בשוטה דודאי מקרי מחוסר מעש' ול"מ ודו"ק. אך נרא' דבחרש כיון דרבנן תקנו שיהי' רומז ונרמז וא"כ רבנן אמרו שיש לו דיע' קצת א"כ הוה כמו שיש קצת בעולם וכמו בפירות לאחר שחנטו דלדעת רבים מהפוסקים אף לדידן מועיל כמבואר בסי' ר"ט דכל שיש לו דיע' קצת מדרבנן שוב קני מן התורה דהוה כמו שחנטו פירותיו ולא הוה כמקנה לנולדים. ובזה מיושב היטב מה דהקש' בא"מ שם בהא דאמרו בב"מ דף ח' בשלמא חרש קנה דקא מזכ' לי' בן דעת וקש' הא לא מועיל זכייה לחרש ולפמ"ש בחרש ודאי מועיל זכיה כיון דעכ"פ דעת קלישתא יש בו והוה כמו חנטו פירותיו. ולכאור' רציתי לומר דשאני התם דהפקח זכי לעצמו ומתוך שזכה לעצמו זכה לחרש ג"כ והוה כמו מקנה דבר שלבל"ע עם דבר שבל"ע ובפרט דרצה לזכות בעצמו. אך זה אינו דשם אמרו דפקח במה קנה דקמזכה לי' חרש ומסקינן באמת דחרש קנה פקח לא קנה וא"כ יקש' למה יקנ' החרש וע"כ מחורתא כמ"ש. והנ' הא דאמרו שם מיגו דהוה אשני חרשין והקשו בתוס' דהא גם חרשין לא קנו רק במיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וה"ה בזה וא"כ הוה כשני מיגו. ולפענ"ד נרא' דבאמת שאני שני חרשין מפקח דבשלמא בפקח כיון דהגביהו שניהם וכ"א יש לו דעת לקנותו לא קנו רק חציו א"כ הוה חצי' השני כמונח ע"ג קרקע ונצטרך לומר מגו דזכי לנפשי' אבל בשני חרשין דהחרש אין בו דעת לקנות וא"כ גם החצי' שהגביה לא קנה רק דמדרבנן קנה אבל לא שייך לומר דהחציו שני' הוה כמונח בקרקע דמה אולמא חציו זו מחציו השני' ואטו הי' דעת בהחרש לזכות רק בחציו וא"כ מועיל ההגבהה בכלו ולכך גם בחרש ופקח קנה החרש החציו שלא הוה כמונח השני' בקרקע וזה אמרו מגו דהוה אשני חרשין ודו"ק היטב. ומה שהקש' בא"מ שם דהיאך מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד והא לא מצי לזכות לקטן לפענ"ד נרא' דלפמ"ש בטעם דלא מצי לזכות דהוה כמו הקנ' לנולדים דעדן קטן ואין לו זכייה וא"כ זהו במקנ' לו דבר שאין לו ענין בקטנותו לזכות בו אבל גירות דהוא בנפשו של אדם ומצוה עליו להתחנך ביהדות גם בקטנותו פשיטא דמצי להטבילו בלא דעתו וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי בתשובת מגיד מראשית שם בתוך אריכות דברו שם שהעיר קצת דלא שייך כשם שכנס' ברמיז' דעכ"פ יכול לזכות ע"י אחר הקידושין ע"ש מ"ש בזה ולפענ"ד מ"ש נכון ודו"ק היטב: