שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ג (ז׳)

והנה במ"ש הרי"ף נ"מ לענין אם קדמה ותפסה דאם הוה שבועה דאורייתא נחתינן לנכסה ומפקינן מינה ואי הוה שבועה דרבנן לא מפקינן מינה ושאל אותי הרב מו"ה חיים בעל המחבר שנות חיים דהא כל שתפסה שוב הוה שבועה לפטור דאינה נשבעת ליטול רק לפטור וא"כ הוה ש"ד. והשבתי דלק"מ דבאמת מצד התפיסה כיון דהוה תפיסה שלא ברשות ויש עדים שתפסה לא הוה תפיסה רק לענין נחתינן לנכסה כ"ז שאין עליה רק שבועה דרבנן מה שתפסה תפסה בשביל כתובתה וא"צ להחזיר דעכ"פ נחית לנכסה לא נחתינן להוציא אף שתפסה שלא ברשות עכ"פ היא טוענת דתפסה בשביל כתובתה ואינה רוצית לשבע והכתובה מגיע לה אבל לענין שיחשב כנשבעת ונפטרת זה לא מקרי שבועה לפטור דאם הוה עליה ש"ד אז מוכרחת להוציא התפיסה מת"י כיון דתפסה שלא ברשות וז"ב ופשוט וצריך לומר דמיירי שתפסה בפני הרבה רק שעד אחד מעיד שתפסה בשביל הכתובה והיא אמרה שתפסה בשביל דבר אחר וכעת באין לדון על הכתובה דאל"כ אכתי צריכה להחזיר מה שתפסה ובאמת שזה דחוק ועיין בפ"י שהבין ג"כ דברי הרי"ף כמ"ש וגם הוא נדחק דא"כ מה תפרע עוד ומה אמר אי פקח יהיב לה עוד והא מצי לדון על המטלטלין שתפסה תחזור לי המטלטלין שכבר נפרעת כתובתך עפ"י עד אחד. ובאמת שלפענ"ד היה אפשר לומר דמיירי שהבעל אמר שכבר פרע לה הכתובה ואשתבע לי דלא פרעתיך ואז אפילו בגרושה מוכרחת לשבע כדין הטוען על המלוה אשתבע לי דלא פרעתיך אף שיש לו שטר מוכרח לשבע וה"ה בזה והלכה האשה ותפסה וטוענת שכדין תפסה שמגיע לה הכתובה ואינה רוצית לשבע אבל אין כאן רק ע"א על התפיסה וזהו העד שמעיד שפרע לה הכתובה שהרי תפסה ומחויב שבועה ואיל"מ לא שייך כאן שהרי היא שבועה דרבנן וגם בקרקע לא שייך שבועה דאורייתא וכתובה נגבית מקרקע והוה כפירת קרקעות וע"ז הולך ופורע שנית ותובע מה שתפסה בע"א ויש ליישב בזה קושית הפ"י אבל לא נפניתי כעת וברצות ד' אשובה אראה בל"נ: והנה בהיותי בטריסקוויטץ שנת תרי"ב הגיד לי אחד שיש לו טו"ת עם שותף אחד שהוא טוען שנתן שמנה מאות רייניש על חשבונו ושכח לנכות אותם וזה טוען שלא נתן על חשבונו והוא פרע אותם שמנה מאות רייניש מכיסו והנה היו לו עדים שהוא נתן המעות על חשבונו ושכח לנכות אותם והלך ותפס מהשותפות סך הנ"ל והנה לא ראיתי ולא שמעתי מהעדים כי לא רציתי לקבל עלי דין הנ"ל לדון בו. אמנם לעצמי עיינתי אם זה מקרי נשבע לפטור או לא ולפמ"ש פה כל שיש לו עדים ואף שיש להסתפק קצת בעדותם עכ"פ תפיסה שלא ברשות ודאי לא שייך בזה ונשבע ונפטר: והנה נשאלתי מאחד מתלמידיי בהא דטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור דנחלקו הפוסקים אם הוא מטעם כשם שהשטת בי כך השטיתי בך או מטעם הודאה ומחילה שמחל על השעורים ואמר תלמידי דיש נ"מ בין הטעמים באם זה טענו חטים וזה הודה לו חטים ושעורים אם חייב דלטעם כשם שהשטית בי ל"ש בזה דהא לא השטה בו דהא באמת חייב לו חטים ושפיר טענו ולמה הי' לו להודות שעורים וע"כ דבאמת חייב לו ונתכוין להודות בדרך הודאה אבל לטעם הודאה ומחילה שביאר הרא"ש דהטעם הוא דמיירי ביום אחד דע"כ מדלא תבעו בפעם אחת שניהם ע"כ דהודה לו שאינו חייב ולפ"ז גם כשהודה לו שתיהם הוא ג"כ הדין כן מדלא תבעו שתיהן ע"כ הודה לו שאינו חייב לו, ושאל אם הדין אמת והי' להם להפוסקים להזכיר דין זה שהוא חידוש יותר.