שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן י״ט (ג׳)

ומה שהקשה בשב שמעתא שמעתא א' פרק שמיני דכל הטעם דברה"ר טהור ספיקות הוא לפי שכל הספיקות מדבריהם וכמ"ש הרמב"ם ועיין מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' א' וא"כ כל שיש תרי ותרי אקבע איסורא כמ"ש הכ"מ פ"ח משגגות לענין ע"א אומר אכלת חלב ועד אומר לא אכלת חלב. לפענ"ד לק"מ ל"מ אם העד שאמר אכלת חלב בא מקודם הרי נקבע האיסור מקודם שבא האחר ושם בשנים אומרים נטמא כשבאו בבת אחת ומכ"ש אם כת שאומר לא נטמא בא קודם לא נקבע איסורא אבל בלא"ה ל"ק דע"א שאני דע"א וע"א עכ"פ איקבע איסורא דהרי אינו מכחיש אלא אחד אבל תרי ותרי לא שייך אקבע איסורא דהרי יש תרי המכחישים ול"מ אם הוה כמאן דליתנהו לגמרי הרי לא אקבע איסורא ואף אם נימא כמאן דאתנהו תרוייהו מ"מ לא שייך אקבע איסורא דהרי יש שנים המכחישים ועכ"פ מה חזית דסמכת על אותן שאומרים נטמא הלא יש שנים המכחישים ולא אקבע איסור וע"א שאני דאינו מכחישו אלא אחד שוב אקבע איסור עפ"י עד שאומר שנטמא שזה אין לו נאמנות נגד העד והרי נקבע איסור לפנינו וז"ב ודו"ק: ומה שהקשה עוד ממ"ש רבינו פט"ז מאה"ט השרץ והצפרדע ברה"ר דטהור והוא מהמשנה פ"ה דטהרות דחכמים מטהרין והרי זה ודאי אקבע איסורא מקרי ולמה יהיה טהור ברה"ר הא כל הטעם משום דספיקות מדבריהם והרי אקבע איסור היא מה"ת ולפענ"ד נראה דבר חדש דאקבע איסורא להרמב"ם לא עדיף מכל הספיקות לרשב"א ודעימי' דס"ל ספק מה"ת להחמיר ואפ"ה כתב הרשב"א פ"ק דחולין דף ט' גבי הא דאמרינן ספק טומאה ברה"ר מסוטה גמרינן וכתב הרשב"א דיש חילוק בין ספק הבא במקרה לספק בתולדה ואשם תלוי אקבע איסורא בתולדה שהנבלה מעולם היתה נבלה או חלב ושאני ס"ט ברה"ר דאתיליד במקרה ע"ש ועיין ש"ש ש"א פ"ד ולפ"ז שאני אקבע איסורא דחתיכה משתי חתיכות דהוא בתולדה אבל ס"ט ברה"ר אף שאקבע אינה בתולדה ולא אזלינן להחמיר אף שהוא מה"ת. ובזה מיושב גם קושיא מע"א שנקבע איסור ע"פ כמ"ש למעלה ולפמ"ש בענין ס"ט אף באקבע מותר להרמב"ם. ובזה יש ליישב גם קושיית הר"ש הנ"ל דתרי ותרי שנחלקו אם נולד טומאה לא מקרי אקבע איסורא אבל כל שכעת ודאי נטמא והספק אם מבעוד יום זה מקרי אקבע איסורא שכעת ודאי אקבע איסורא והספק היא באיזה זמן נקבע בכה"ג באקבע איסורא אזלינן להחמיר ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא: בשב שמעתא שמעתא ג' פ"ד במ"ש ראי' להגאון זקני מוה' העשיל ז"ל ממה דקיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה הרי דמהני חזקת האם להבת וה"ה כאן. לפענ"ד ל"ד דשם אי אפשר לומר שהאם מותרת והולד אסורה אבל כאן מה דהתירו מה שנפרש הוא עפמ"ש הט"ז סי' ק"א דכל דיש לפנינו שתי קביעות ויש רוב מהראוי ליזל בתר הקבוע שיש רוב א"כ מה שנפרש הרי כאן יש שני קביעות מהראוי לומר דנפרש מהקביעות ההיתר אבל מה שנשאר בה קביעות שוב הו"ל שתי קביעות ואי אפשר להתיר ואף שאי אפשר לחלק מכל מקום בקבוע לא אזלינן בתר רוב והמיעוט ג"כ כרוב אבל מה שנפרש מהקביעות אזלינן בתר רוב כנלפע"ד: שאל אותי אבי מורי הרב הגאון נ"י בהא דאמרו בסנהדרין דף מ"א אלא נערה המאורסה דבסקילה היכא משכחת לה וע"ז הקשה הא משכחת לה כגון שהבעל בעצמו אומר שראה אשתו שזינתה ולא שייך לומר לאסרה על בעלה באנו דהרי בלא"ה נאסרת עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אף בלי עדים ובאמת שהתוס' בכתובות דף ט' רצו לומר דאף שראה שזינתה בלי עדים לא נאסרה עליו. אמנם זה רק להס"ד ולא קיי"ל כן. ובאמת שהגאון בספר בני אהובה דעתו דאף לפי המסקנא קיי"ל כן אבל כבר כתבתי בתשובה והיא נדפסה בשו"ת שואל ומשיב דלא קיי"ל כן. אמנם בפשיטות נראה לי דניהו דאסר עצמו בה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל מ"מ אם גרשה והחזירה אינו בכלל מחזיר סוטתו דבאמת אינה סוטה באמירת פיו רק דהוא אסר עצמו אבל האשה לא נעשית סוטה אבל כל שהחזירה היא מותרת לו ושפיר נ"מ ויכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והוא מחזיר סוטתו וז"פ: