שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן י׳ (ט׳)

עוד נראה לי דבר חדש דהנה במה שהקשה בנוב"י דאמאי ניחוש שפרע לו בתוך זמנו נלפענ"ד דבר נכון דהנה בטעם דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא משום דודאי כשלוה לזמן מסתמא צריך לו לאותו זמן ומה"ת לומר שפרע בגו זימניה ולואי שיהיה לו מעות לפרע בזמנו ולפ"ז כאן שעשה שטר מאוחר יש לחוש שמא באמת פרע בזמנו עד"מ שבדעתו היה שיהי' לו ההלואה עד ג' חדשים והמלוה עשה לו שטר מאוחר עד ששה חדשים וא"כ באמת יש לומר דהוא באמת פרע בזמנו שהיה חושב בתחלת הלואה שיהי' לו מעות לפרע ואף דהוא איחר לו הזמן מכל מקום החזקה ל"ש דהא יש לומר דבאותו זמן שפרע היה לו המעות והרי אביי ורבא ס"ל דאדם פורע בתוך זמנו ורק אנן קיי"ל כר"ל דהלואי שיפרע בזמנו והיינו אם אינו מאוחר אז אין לחוש שפרע בתוך הזמן אבל כל שאחרו יש לחוש לזה. ויש להמתיק הדברים דהרי כ"כ דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב אמנם האחרונים כתבו דחזקה אאפבת"ז חזקה דאתיא מכח סברא הוא ועדיף מרוב ולפ"ז במאוחר עכ"פ הסברא ודאי אינו חזקה כ"כ דהא הוא באמת זמנו ופרע לו וז"ב כשמש ולפ"ז בנ"ד דהוא מחל לו החוב שוב לא שייך לחוש דלמא באמת מחל לו זאת והוא טוען שיש לו שטר ובאמת השטר היה מאוחר דסוף סוף כיון דלא פרע לו רק שהוא מחל א"כ הרי במחל ותפס שטרא ל"מ מחילתו א"כ מה חשש יש ואף אם אמת מחל לו כל שיש לו שטר יש לומר דלא מחל לו בלב שלם וסמך על שטרו שהוא מאוחר וא"כ היה לכתוב הזמן כדי שנדע שעל אותו החוב מחל לו ולכך הוצרך הרא"ש לומר דמן הסתם נתן על אותו החוב ושוב לא שייך דתפש שטרא דהרי השובר שיש לו הוא שובר של אותו השטר וא"כ לא שייך שתפש שטר דהרי שטר ושוברו עמו אבל אם נימא דהוא שטר מאוחר שוב אינו שובר של השטר דיכול לטעון שהיא הלואה חדשה ושוב ל"מ מחילה דהרי תפש שטרא ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובזה מיושב מה שהקשה בנוב"י שם בהא דאמרו בב"מ דף י"ז המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב זמנו בו ביום יחזירו למלוה דלמאי ניחוש אי לפריעה פריעה ב"י לא שכיח והקשה דלמא לוה מקודם רק שאיחר השטר וכתבו בו ביום א"כ יש לחוש שמא פרע בנתיים ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דחיישינן שמא פרע הוא משום דשמא כבר הגיע לו מעות והוא ל"צ עוד להמעות ולפ"ז א"כ כשפרעו למה כתב לו שטר בו ביום דהא כבר פרעו וע"כ דאינו מאוחר ושוב לפריעה ב"י ל"ח ודו"ק ובזה מיושב קושית הפ"י שהקשה למה אמר הש"ס שנמצא בו ביום שנכתב אפילו לא נמצא ביום שנכתב מה"ת לחוש לפריעה דהא הוה ת"ז דסתם הלואה שלשים יום ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ יש לחוש שמא מאוחר הוא וכבר לוה ולא היו צריך לו עוד ודו"ק היטב. שער ל"ב ח"א סי' א' ע"ש שפירש דר"ה חש לנפילה והקשה הגד"ת דא"כ למה לא השיבו לו תיכף מהך דשני יוסף ב"ש. ולפענ"ד נראה דעיקר הקושיא היא דכיון דיש לחוש לנפילה א"כ לא הוה מבורר מי המלוה וממך אפילו מריש גלותא וא"כ אינו מוכח מתוכו וע"ז אמר מאבא שאול דממך מהאי גברא דנפיק מתותי ידי' וע"ז הקשה דניהו דהוא כוון למי שנפיק מתותי ידי' מ"מ הרי יש לחוש לנפילה ולא נפיק מתחת יד שנשתעבד לו וע"ז חידש דלנפילה לא חיישינן וא"כ שוב הוה מבורר מי המלוה דהא ממך ממי דנפיק מתחת ידו משמע.