שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן י׳ (י״ד)

ובזה מיישב קושית מהרש"א דלכך לא פריך רק למ"ד שמי' היזק דלמ"ד לא שמי' היזק אף שמשתרשי לי' פטור. שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' ס"א שהקש' על התומים הנ"ל דקושית הגד"ת הוא כך דאם מתכוין להנאתו למ"ד שמי' היזק מהראוי שיפטור גם במזיד כדי שיודיע ול"ש לומר השתא לצעורי מכוין אודעי לא קא מודע לי' דהא אינו מכוין לצעורי רק לטובתו ע"ש ויפה הקשה אבל תמהני דלא ראה בגד"ת כאן שהקש' קושיא זו בפ"ע ע"ש אבל לפענ"ד ל"ק דבאמת מ"ש כדי שיודיע דבאיסור בודאי יודיע דלא נחשדו בני ישראל שיתכוונו להכשיל בדין עד"מ בכהנים שפגלו במקדש שבמזיד שידעו הדין ניהו דרצו להזיק אבל לא יכשילו בני אדם בדין וע"כ לא קאמרו בשוגג חייב כדי שיודיע רק במקום דעשה נזק אבל לא איסור אבל בטמא ומדמע ומפגל ועשה מלאכה במי חטאת בזה ס"ל לראב"ד דלא שייך כדי שיודיע ורש"י באמת פירש דעל מטמא ומדמע ג"כ קאי חזקי' אבל לפענ"ד הראב"ד לא פירש כן והא דפריך מכהנים שפגלו במקדש ובשוגג היינו לפי מה דמוקי במנחות מ"ט דשוגג היינו שאומר מותר ובכה"ג יש לחוש שלא יודיע כלל כיון דחושב שלא עשה איסור רק שהזיק לחבירו אבל כל שהוא יודע שאסור רק שלא נתכוין להזיק באמת במזיד חייב דודאי יודיע ובשוגג שעשה בשוגג פטור כדי שיודיע וז"ב: ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ותני עלה שהקשו דארישא על מטמא ומדמע הו"ל לפרוך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת רישא א"ש די"ל דמיירי בעשה כדי להרוויח והא דבמזיד פטור דלא שייך השתא לצעורי קא מכוין דאפשר דלא נתכוין לצעורי כדי שיקנה ממנו בזול וכדומה וכן מפני תיקון העולם חייב ובשוגג פטור כדי שיודיע ובמזיד לא שייך לומר דבודאי יודיע כדי שלא יעשה איסור דהא יכול להודיע לו ויאמר שהי' שוגג אבל בכהנים שפגלו במקדש שפיר פריך דהא מיירי באומר מותר א"כ במזיד ודאי חייב דבודאי יודיע ולא שייך לומר שיוכל להודיע ויאמר דהי' שוגג בדין דזה זילא לי' מלתא לכהן שלא ידע הדין ואף שהוא ע"ד פלפול לא מנעתי לכתבו כיון שעלה בדעתי אבל יש לפקפק ע"ז אבל גוף הדבר שחדשתי דבודאי יודיע כיון שהוא איסור זה נראה נכון ודו"ק: בעה"ת שער נ"א חלק ח' אות א'. ע"ש מה שנחלקו בראובן שהוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון וטוען ראובן שממונו הוא שנתן ללוי להלות לשמעון ולא הקפיד במ"ש לוי על שמו ולוי מודה שממונו של ראובן הוא ואיכא מ"ד כיון דלא הי' הקנאה גמורה רק שזה הודה לי' מכל מקום השתא הוא דקא מזכה לי' האי ממונא ומילי במילי לא מקני ובעה"ת חולק בזה וכתב דע"כ לא שייך מילי במילי רק היכא שזה מקנה לו עכשיו הקנאה חדשה אבל כאן מודה שמתחלה הי' של ראובן ע"ש ולפענ"ד הדבר תלוי בטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דלפמ"ש המהריב"ל דהוא מטעם שאדם יכול לחייב עצמו א"כ אינו רק שמתחייב עצמו כעת וא"כ הו"ל מילי במילי וז"ש השתא הוא דקא מזכה לי' והו"ל מילי במילי אבל לפמ"ש הקצה"ח דהוא מטעם דאדם נאמן על עצמו והו"ל עד פסול דלגבי עצמו הוא כשר מתורת עדות א"כ שוב לא הוה הקנא' חדשה ולא מקרי מילי וז"ב כשמש אך לפענ"ד אף לטעם של הקצה"ח כאן לגבי שמעון אינו נאמן דלגבי שמעון אינו נאמן לוי ואינו נאמן רק שממונו של ראובן הוא ואין לוי יכול להוציא אבל לגבי שמעון הוא יכול לטעון שלא נאמן לוי לדידי וממונו של לוי הוא וז"ב ודברי איכא מ"ד נכונים: שם שער ס"ד ח"א אות ב' בגד"ת הקשה לרש"י דפסק כראב"י דדבר שלבל"ע מועיל קנין א"כ בהך דמעמד שלשתן דנדחק דהלכתא בלא טעמא הוא והא מועיל לדבר שלבל"ע ולק"מ דהרי הש"ס מקשה הקנה לנולדים מהו דאף למ"ד אדם מקנה דבר שלבל"ע לדבר שלבל"ע ודאי לא מועיל וע"ז הוצרך לומר דהוא כהלכתא בלא טעמא ה"ה לדידן נמי ובאמת הבני יעקב מקשה להרא"ש דפסק דאף לדבר שלבל"ע מועיל למה אצטריך במ"ג הלכתא בלא טעמא אבל צ"ל כיון דלר"ה אצטריך לומר דהוה הלכתא בלא טעמא גם לר"נ כן וכ"כ בתומים סי' ס"א ס"ק א' בהדיא וה"ה בזה ודו"ק ובגוף קושית התוס' בגיטין שם דהא לדבר שלבל"ע לר"נ יותר מועיל מדבר שלבל"ע לפענ"ד נראה דהנה בהא דאמר אמימר נעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך צריך ביאור דהא לדבר שלבל"ע לא מהני קנין וצ"ל דשעבוד עדיף דשעבוד חל על גופו וגופו איתא בעולם ולפ"ז שפיר פריך הקנה לנולדים דהרי המהרי"ט בחלק חו"מ סי' כ"ג כתב דלנולדים ודאי לא מועיל שעבוד דכל שהזוכה אינו בעולם למה מועיל שהמזכ' בעולם דבשלמא כשהדבר אינו בעולם אבל גופו איתנהו בעולם ע"ש ולפ"ז שפיר פריך דבאמת הקנין לא מועיל אף בדבר שלבל"ע ורק מתורת שעבוד גופו חל והרי גופו של זוכה לא הי' בעולם כלל ובזה יש ליישב קושית הגד"ת הנ"ל ואין להאריך: שם ח"ב מה שנחלקו הרי"ף והראב"ד הנה לפענ"ד דברי הרי"ף נכונים דמ"ש הראב"ד דהאומר נתתי כך לפלוני הודאה היא ולא הקנא' וחיישינן שמא הקנהו ע"י אחר הנה אם לא מועיל מתורת הקנא' דאין מטבע נקנה בחליפין גם הודאה לא מועיל דהודאת בע"ד אינו רק מתורת חיוב ומתנה עכשיו וכמ"ש המהריב"ל וא"כ כאן של"מ מתורת קנין גם מה שהודה ל"מ ולא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן וכמ"ש הרי"ף איברא דבגיטין דף מ"ם אמרו האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ושם ג"כ מתורת הודאה מועיל וכמ"ש הר"ן ברי"ף שם בהדיא וקשה היאך מועיל מתורת הודא' והא סוף סוף כל שא"י להקנות עכשיו בזה ל"מ מתורת הודאה ועיין גד"ת שהביא מדברי הר"ן האלו ראי' למ"ש הרי"ף ואינו מובן הא הראב"ד היטב ראיתו משם דשם מבואר דמועיל מתורת הודא' וגם כאן מועיל מתורת הודאה אמנם נראה דבאמת כל של"מ מתורת חיוב השתא גם הודא' ל"מ וכמ"ש אמנם שם לא מיירי רק לענין מעשה ידיו ושחרור באמת צריך להתירו בב"ח ולענין מעשה ידיו שפיר מועיל מתורת הודא' דעכ"פ מסלק עצמו ממעש' ידיו וא"כ אין ראי' לענין שיהי' מועיל בתורת הודאה שיתחייב לו המעות כיון דמטבע אינה נקנה בחליפין מה מועיל הודאתו אז וכעת אינו רוצה להתחייב וז"ב כשמש איברא דא"כ הדרא קושית הר"ן לדוכתא דא"כ למה אמר ר' יוחנן כלן בשטר ולמה לי' שטר גם בע"פ יועיל מתורת הודא' אמנם נראה דבר חדש דבאמת כבר כתבתי דהודאה ל"מ לענין שיצא לחירות ויהיה מותר בבת ישראל דלזה ל"מ הודאתו ורק לסלק ממעש' ידיו ולכאורה כיון דאמירתו היא כוללת גם שיהי' ב"ח גמור ולזה ל"מ הודאתו היאך יהי' מועיל הודאתו לענין מעשה ידיו ואף דבאמיר' ל"ש מתוך שלא קנה זה לא קנה גם זאת ול"ש קני את וחמור כמ"ש הריב"ש בתשובה ואחריו הגאון מוהר"י ז"ל בנוב"י הוא והנוב"י החזיקו בזה היינו אם היו ב' אמירות אבל אמיר' אחת אי אפשר להתחלק אך נראה כיון דזה אמר לא עשאני א"כ לענין זה שלא יהי' ב"ח גמור אהני אמירת העבד שמכחישו והוי תרתי הודאות דסתרי אהדדי והרי הוא בחזקת עבד כמו שהי' וכמ"ש הרשב"א לכך עכ"פ מועיל לענין סילוק ממעש' ידיו דלזה העבד מוחזק ושוב אמירתו ב"ח לא הי' רק לענין מעשה ידיו ושפיר מועיל מתורת הודאה ולא שייך לומר דאין אמירה לחצאין דהא העבד סתר באמת אמירתו ולא הוה רק לענין מעשה ידיו בלבד ולפ"ז זהו כשזה טען לא עשאני אבל אם לא טען לא מועיל באמירה בע"פ אבל בשטר שפיר מועיל אף דלא בן חורין גמור מ"מ מועיל לענין מעשה ידיו ואף דאין שטר לחצאין כמבואר בחו"מ סימן קצ"א עיין בסי' נ"א דמועיל וכ"כ במק"א החילוק בזה וצ"ע בזה כי לא נתחוור לי הדברים עוד והנה במה דמבואר בגיטין האומר נתתי הרי הוא שלי אתננ' לא קנה מזה מבואר כדברי הר"ש הלוי שהביא הכנה"ג בהגהותיו לטור חו"מ סי' סמך סל"ו דלא מקרי חיוב רק מודה אני שאני חייב אבל אומר אני מתחייב שאתן לפלוני כך וכך לא מועיל והרי כאן מבואר בין אם נימא דהוא בתורת הודא' או בתורת חיוב דאם אמר אתן ל"מ אף שכתב בשטר כן והנוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' כ"ג והנמשך פלפל בזה עם חתנו הגאון ז"ל וצ"ע דכאן מבואר הדבר בהדיא כן שוב מצאתי בשו"ת זקני הרמ"א שהאריך ג"כ בדברי הרי"ף והראב"ד הנ"ל ונדחק בטעם דל"מ נתתי מתורת הודאה כמ"ש הראב"ד ולפענ"ד נראה כמ"ש ודו"ק ועיין בשו"ת מוהר"ם אלשיך ס"ג ובחבורי י"ש הל' עבדים מ"ש בזה: בעה"ת שער א' הנה אי קיי"ל כשיט' שהאריך הגד"ת אות ב' מחודש ב' שער א' כבר האריך בזה בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' י"ז וכ"כ עליו באורך בתשו' ועיין בקונטרס הגאון מוהרח"י ז"ל על שיקול הדעת ומ"ש בעה"ת באות וא"ו דכסות תנן ספרים דלא תנן לא תנן והב"י סי' צ"ג תמה ע"ז דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל וכתב הגד"ת דהרי חזינן דאחר שחשב כסות חשב לא בסנדלים אלמא דרצה לחשוב גם מה שהוא בכלל וא"כ שפיר ראית הבעה"ת ולפענ"ד ל"ק דבאמת בשו"ת זקני השער אפרים סי' קכ"ד שנסתפק במי שנתחייב לכסות חבירו אם גם מנעלים בכלל ע"ש ובחבורי יד שאול סי' ר"מ ס"ק ה' הארכתי בזה וכעת מצאתי דחשיב כסות וסנדלים בפ"ע אלמא דמנעל לאו בכלל כסות וא"כ אין ראיה מדחשיב סנדלים בפ"ע ומה שהאריך הגד"ת באות ח' לתמוה דאין ענין למה שנסתפק בש"ס אי ס"ת בכלל דשם הספק אי קרי נכסי משא"כ בבע"ח דכל שהוא שלו נשתעבד הנה באמת מה שנסתפקו אי ס"ת בכלל ע"ז חלקו הרשב"ם והמפרשים בזה ועיין בשו"ת נו"ב בהד"ת חלק חו"מ סי' מ"ג בזה ומ"ש בנו הרב ז"ל ואני כתבתי דהספק הוא לפמ"ש הת"ח דס"ת אסור להקדיש לבהכ"נ דשוב לא יתקיים כתבו לכם ואני כתבתי ביד שאול סי' ע"ר דלא נזכר מדברי הרמב"ן במלחמות דלכם לא קאי ע"ז ולפ"ז אבעיא אזלא באם הקדיש הס"ת שוב לא הוה שלו ואינו בכלל נכסיו ודו"ק: ובאות ט' מה שהביא ר"ת ראי' דאין מסדרין מהא דאמרו בב"ק דף י"א מיני' ואפילו מגלימא דעל כתפיו וכתבו וכ"ת דמפשיטין אותו גלימא דאלף מנה ויהבינן לי' גלימא דחזיא לי דהא ליכא מידי דלא חזי' לי' כרשב"ג דלעיל ותמה הגד"ת וכן הקשה המהרש"א דאם נימא דמפשיטין ע"כ ס"ל דמסדרין וא"כ היאך דחי דליכא מידי דלא חזי לי' כרשב"ג והא רשב"ג ס"ל דאין מסדרין וא"כ מה ראי' למאן דס"ל דמסדרין והוא תימה גדולה ע"ש ואני תמה ביותר דהתוס' בב"ק שם כתבו בהדיא דיש לומר דמסדרין ומפשיטין מנה אף זוז ויהבינן לי' מידי דחזיא ליה ואף שדברי התוס' יכולים לסתור זא"ז משום דלאו חד בעל תוס' הי' כמ"ש המפרשים הרבה פעמים אבל עכ"פ ראיית התוס' כאן אינה ראי' אמנם נראה דהנה התוס' הקשו לקמן למה לא פשטינן מרשב"ג דאין מסדרין וכתבו דיש לומר דיהבינן לי' מידי דחזי לי' ואף ששנינו דרשב"ג מתיר באלף אפשר דלא משום דבני מלכים הם רק שכל מידי חזי לי' ע"ש כמו שהגיה הב"ח ז"ל ולפ"ז יש לומר גם כאן לא רצו להכריח מרשב"ג רק דעכ"פ זה ודאי דכל מידי חזי לי' וא"כ שוב לא מצי להפשיט ולתת לו מידי דחזי לי' דכל דבר חזי לי' ולכך בתורת גבי' יכול למוסרו ולא מסדרין ורשב"ג מיירי בתורת משכון ולהשיב לו כנלפע"ד ע"ד הדוחק והעיקר נראה לי דיש חילוק בין מפשיטין דזה בזיון גדול דכל שלבוש במאה מנה יפשיטו ולקח לו במנה זה בזיון ובזה ס"ל כרשב"ג דליכא מידי דלא חזי לי' אבל רשב"ג בעצמו דשקלינן מידי דלא חזי לי' היינו כשיש לו שני לבושים אחד שוה הרבה ואחד מעט שפיר שקלינן מידי דלא חזי לי' כיון שיש לו שנים וז"ב כשמש ובזה יש להשיב גם על קושיא השני' דס"ל לר"ש דאין מסדרין דהא ליכא מידי דלא חזי לי' ולפמ"ש כל שאין מפשיטין שפיר יכול לסדר ודו"ק: