שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ע״ט (ז׳)

והנה בשנת תרט"ז ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י שאלני לר"ע דס"ל בזרק מרה"י לרה"י דרך רה"ר שחייב שתים דקלוטה כמי שהונחה דמיא איך הדין אם נזכר כשהי' ברה"ר ומהראוי לפטור דהא על רה"ר לא הי' דעתו ומחשבתו כלל ואף שהיה יודע שיעבור ברה"ר כל שנזכר ברה"ר לא הוה תחלתו וסופו בשגגה. והשבתי דלפי מה שנראה מש"ס דף צ"ז ע"ב דלר"ע אינו חייב רק באמר כל מקום שתרצה תנוח וכ"כ ברשב"א שם וא"כ עכ"פ מחשבתו הי' באיזה מקום שינוח ושוב עכ"פ חייב אחת משום רה"י לרה"ר ואף שבכסא דהרסנא סי' צ' מפקפק על דברי הרשב"א אבל זהו רק שמתחייב שתים אבל לענין שיתחייב אחת ודאי חייב כנלפענ"ד. ובאמת גוף הקושיא שהקשה על הרשב"א דלענין חיוב אחת לא צריך להך דכל מקום שתרצה תנוח באמת יש לומר דצריך לזה בשביל הקושיא שהקשה בכסא דהרסנא שם דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה וכמ"ש. והנה ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י אמר דיש לומר דלר"ע לא יתחייב רק אחת וכדרצו בדף צ"ז שם לומר לר"י דאינו חייב אלא אחת משום דלפמ"ש הבית מאיר דעיקר הכוונה של איסור מלאכה בשבת הוא רק למען ינוח גופו וכמ"ש למעלה וא"כ בשלמא עקירה ראשונה שהוא עקר הרי לא נח גופו והנחה בעי דאל"כ לא חשיב עקירה כ"ז שאין כאן הנחה חשובה ולפ"ז אף דקלוטה כמי שהונחה והרי הוא כמו שהי' הנחה אבל שיתחייב על עקירה השניה הרי נתעקר ממילא וזה לא הוה עקירת גופו והרי גופו נח וע"ז לא חייבה התורה ובזה פירש הא דקאמר הש"ס עקירה בעי הנחה לא בעי ע"ש בדף ה' משום דעקירה עקר גופו אבל הנחה לא בעי דעיקר הוא מה שלא שבת גופו. והשבתי דלפענ"ד נראה דאף שדבר חכמה אמר מכל מקום מהראוי להתחייב שתים דהנה שביתה שהתורה צותה מלבד השביתה בפועל שנצטוינו יש בו ענין שישבות במחשבתו וכמ"ש רבינו יונה בטור או"ח סי' ש"ו דהתורה רצתה שישבות במחשבתו ויהי' נחשב לו כאלו כל מלאכתו כבר נעשה ע"ש ולפ"ז זהו הענין מה דאמרו בכמה מקומות מלאכת מחשבת אסרה תורה או שמחשבתו משויא לי' מקום והיינו שעיקר הוא המחשבה שמחשב לעשות המלאכה ולא נח במחשבתו ממש. ובזה נראה לפענ"ד דזה הענין במלאכה שא"צ לגופה דפטור לר"ש דהרי עיקר הוא מה שלא נח גופו ומחשבתו וכל שלא רצה בזה הענין כענין חופר גומא וא"צ אלא לעפרה א"כ ע"ז לא חשב כלל ועיקר המלאכה שאסרה תורה היא אך בשביל שלא שבת במחשבתו והרי לאותה מלאכה לא חשב כלל והמלאכה בעצמותה לא הקפידה תורה כל שלא צריך עלה ולא חשב עלה. ובזה מיושב היטב קושית הכסא דהרסנא הנ"ל דלכך חייב בקלוטה כמי שהונחה דניהו דהוא לא חשב שתנוח ברה"ר רק ברה"י אבל מכל מקום כל שהיה צריך שתהיה ברה"י הרי ידע שתעבור דרך רה"ר והרי לא נח במחשבתו עד שתעבור מרה"י דרך רשות הרבים לרשות היחיד והרי לא נח במחשבתו ושפיר חייב שתים דעיקר הוא מה שלא שבת במחשבתו וכל שעקר ועשה מעשה בפועל אף שאח"כ נתעביד ממילא הרי לא נח ולכך חידש הנימוק"י לענין נר דחשוב כמו שנדלק כלה בתחלתו והיינו שכבר נח במחשבתו דהרי משעה שהדליקה ידע שתעשה פעולתה עד שתכלה לגמרי משא"כ בזריקה דלא ידע אם תגיע עד רה"י ואם לא תפסוק באמצע זריקתו כנלפענ"ד ברור. איברא דאי קשיא הא קשיא דבאמת הוה לאו שאין בו מעשה העקירה השניה הי' בלי מעשה ורק שהעקירה הראשונה נחשב למעשה וכענין שכתבו התוס' בשבועות י"ז שהכנסה הראשונה נחשב למעשה ובמלמ"ל פ"ד מביאת מקדש האריך בזה ולפ"ז הרי העקירה הראשונה הי' רק ע"מ שיהי' ברה"י וא"כ שוב הו"ל מה שהי' ברה"ר משאצל"ג והוה בלי מעשה וע"כ מחוורתא כמ"ש הרשב"א דצ"ל באומר כ"מ שתרצה תנוח ודו"ק: