שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ע״ט (ו׳)

ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בריש הזורק הוצאה גופא היכא כתיבא אר"י דא"ק ויצו משה ויעבירו קול במחנה וממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימא עבידתא והתוס' מחקו זאת ועיין בחידושי רשב"א מחקו ולפמ"ש יש לומר דבאמת כל עיקר מה דמקשה הוצאה היכא כתיבא כתב הרשב"א שם משום דהיא מלאכה גרועה והיינו כמ"ש דמנ"ל דזה מקרי מלאכה כיון שלא נשתנה הדבר ממה שהיה במה שהוציאו ולפ"ז שם דהוציאו מרה"י לרה"ר דהיינו למחנה לויה וא"כ הרי קודם שהובא ליד גבאי לא נתקדש עדיין הדבר ומשבא ליד הגבאי הרי נתחדש ענין בגופו והוכנה בשבת וא"כ שפיר נקרא מלאכה. ובזה מובן היטב מה דקאמר ממאי דבשבת קאי דלמא בחול משום דשלימא לה עבידתא ותמהו התוס' והרשב"א דסוף סוף חזינן שהוא מלאכה ולפמ"ש אתי שפיר דאם שלמה המלאכה ולא נצרך עוד לקדש שוב לא נתקדש ויוכלו הבעלים לחזור בהם דאדעתא דהכי לא נתנו וא"כ שוב לא נקרא מלאכה. ובזה מיושב היטב הא דקאמרו וממאי דבשבת קאי דלמא בחול ותמהו העולם דלמה לו לדקדק דלמא בחול והא אף בשבת יש לומר דשלמה המלאכה ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת ע"כ מוכח דהוה מלאכה דא"ל דהי' יכולים לחזור בהם משום דשלימא לה עבידתא דבשבת לא היה צריך משה רבינו להזהיר דבלא"ה לא יעשו בשבת מלאכת הקדש ומה נ"מ במה שהובא וכיון שלא הזהיר בשביל דשלמה עבודה שוב נקרא מלאכה אבל בחול יש לומר דהזהיר בשביל דשלמה המלאכה וז"ב ודו"ק היטב. ועכ"פ גוף הסברא דהוצאה מלאכה גרועה הוא דבר נכון דבאמת אין מובן דכיון דגזרה חכמת התורה דאסור להוציא מרה"י לרה"ר ולא שייך לומר מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י דהא כן הוא גזירת ומשפטי התורה ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובגוף הענין של מעשה שבת שכתב הרשב"א דהיינו שנעשה מעשה בגופה נראה לפענ"ד להבין בזה הא דאמרו בחולין דף קט"ו מעשה שבת לתסרי דדבר שתיעבתי לך הוא ומשני כתיב היא קדש ואין מעשיה קדש והתוס' שם ד"ה חורש נתקשו דלמה לא יהא מעשה שבת תועבה גופא כמו בישול של בב"ח וכתבו דאינו ניכר מעשה שבת ואינו מובן. ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש הבית מאיר סי' ה' ובישועת יעקב שם דלכך לא שייך לאסור שבות דאמירה לעכו"ם משום שליחות משום דאיסור שבת הוא רק בשביל שינוח גופו וכל שגופו שובת אין איסור במה שהאחר עושה ואני הקשיתי בחבורי סי' רס"ו דהא חזינן דמעשה שבת מקרי תועבה. וכעת אני אומר דזה באמת סברת הש"ס דהיא קודש ואין מעשיה קודש והיינו כיון דכל חפצו של הקב"ה הוא רק שינוח וא"כ ניהו דזה עשה איסור במה שבישל אבל לאחר לא שייך לאסור בשביל שנעשה בה תועבה דהא מכל מקום גופו של האחר נח ואף דהתורה רצתה שגם זה ינוח ולא יהי' עשוי התועבה זאת הא ז"א דכל מעשה שבת לא נאסר רק במה שנתחדש פעולה בשבת ונעשה בו פעולה חדשה ולפ"ז זהו דוקא לו אבל לאחרים לא שייך לאסור משום שנעשה פעולה חדשה דאם היתה התורה אוסרת משום עצם הפעולה שהיא מתועב הי' שפיר נאסר וכאן דהתורה אסרה בשביל שגופו לא שבת אבל הפעולה לא נאסרה וכל שלא נאסרה הפעולה דהיינו המעשה בשבת א"כ שוב לא נאסר דרק מעשה שבת אוסר ר"י והרי התורה לא אסרה הפעולה רק מה שעושה מלאכה ולא נח וזהו שאמרו היא קדש ואין מעשיה קדש ור"י הסנדלר ס"ל דגוף הפעולה אסרה תורה שלא יהיה בשבת פעולה חדשה ע"י ישראל המצווה על שבת. ובזה יש לי לפרש מקרא קדש בכי תשא ושמרתם את השבת כי קדש היא מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה והלשון כי לא יתפרש לפי אחת מד' לשונות כי ועיין בבנין אריאל לדו"ז הגאון מוה' שאול ז"ל אשר שמו בקרבי. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה חז"ל דרשו כי קדש היא ואין מעשיה קדש והיינו כמ"ש דלא אסרה תורה רק העושה ולא גוף הפעולה וע"ז הביא ראיה כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה והיינו מלאכה כלה ולא מקצתה והיינו משום דהתורה לא הקפידה רק שזה לא יעשה מלאכה שאם יתעב גוף המלאכה א"כ אף בחצי מלאכה יתחייב וע"כ דכל שלא גמר המלאכה הוה כמו ששבת גופו ופטור ודו"ק כי אף שהוא ע"ד דרוש לא נמנעתי לכתבו כן נפל בדעתי: