שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ע״ט (ה׳)

והנה מדברי רז"ה ר"פ הזורק למדנו ענין חדש דלכך המעביר ד"א ברה"ר חייב והלכתא גמירי לה משום דד' אמות של אדם קונות לו ונחשבים כרשותו וא"כ כשמעביר ארבע אמות ומניחן אחר ד"א או שזורק ומושיט הוה כמוציא מרה"י לר"ה. הנה ראה זה דבר חדש יוצא מפי אדם גדול ועיין במהרש"א ר"פ הזורק שמשתמש הסברא זו בסוגיא שם. ואני אמרתי בחפזי דזה שאמרו המעביר ד"א ברה"ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן כמבואר בעירובין דף נ"א הוא ג"כ בשביל זה דאם נימא דסגי בד' אמות לבד לא יהי' שייך תולדה דהוצאה מרה"י לרה"ר ולפ"ז אם נימא דלרבוע העולם אין לו אלכסון כמ"ש רש"י ועיין בטוש"ע סי' שמ"ט שוב לא שייך טעמו של הרז"ה עכ"פ דברי הרז"ה נכונים מאד בסברא. ובזה אמרתי דלכך נקט רבה בכ"מ גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא נקט שמא יוציא מרה"י לרה"ר וכמ"ש רש"י ותוס' ריש לולב וערבה להקשות ונדחקו. ולפמ"ש הרז"ה יש לומר כיון דמעביר ד"א ברשות הרבים גם הוא מתולדת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אם כן ממילא הא עדיפא דאית בה תרתי הוצאה והעברה. איברא דלכאורה צריך ביאור לפי מה דכתב הראב"ד הובא בטור חו"מ סימן רס"ח שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך אם כן במעביר ד' אמות ברשות הרבים דהוא מהלך לא שייך כלל קנין ד"א וא"כ שוב מה"ת לחייב וצ"ל דהרז"ה ס"ל כמ"ש הרא"ש שאין חילוק ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הירושלמי והתוס' הביאו דלבן עזאי דמהלך כעומד לא שייך ד"א ברה"ר דהוה כמי שהונחה בכל אמה ומשני משכחת לה בקופץ ולפמ"ש אדרבא אי מהלך כעומד מהראוי יותר שיתחייב דלהראב"ד במהלך לא שייך קנין ד"א ובזה יש לי להאריך בכל דברי התוס' הנ"ל. ומיהו לפמ"ש ההפלאה בכתובות דף ל"א דלבן עזאי דמהלך כעומד לא שייך כלל הוצאה מרה"י לרה"ר כיון דבעת דאתא החפץ לרה"ר כבר נח ועדיין אגדו בפנים א"כ שוב אי אפשר לומר דמעביר ד"א ברה"ר הוא משום הוצאה דלבן עזאי לא שייך הוצאה ולא משכחת רק כשהוציא החפץ כלו היה הוא ברשות אחרת א"כ שפיר הקשה למ"ד מהלך כעומד אמאי חייב ד"א ברה"ר וע"ז משני בקופץ או כמ"ש התוס' דגמירי לה. אמנם גוף דברי הרז"ה תמוהים לפענ"ד דמלבד דקנין ד"א אינו רק תקנה דרבנן ומה"ת לא שייך כלל דהוה רשותו אף גם דברה"ר עצמו לא שייך קנין ד"א כמבואר בחו"מ סי' רס"ח והרי המעביר ד"א ברה"ר חייב וע"כ דברי הרז"ה תמוהין לפענ"ד. אמנם כדי שלא יהי' דברי הרז"ה תמוהין כ"כ נראה לפענ"ד בכוונת הרז"ה דהנה כל הטעם דקנין ד"א אינו רק דרבנן ואינו קונה ברה"ר רק בצידי רה"ר הוא משום דרבים דחקי לי'. ולפ"ז נראה לי ברור כיון דרה"י תופס עד לרקיע כמבואר בטוש"ע או"ח סי' שמ"ה א"כ למעלה מעשרה שם קונה לו לאדם ד"א והו"ל כרשותו וא"כ מקרי מוציא מרה"י דרשותו הו"ל עכ"פ למעלה מעשרה ושם לא דחקי רבים ושוב קונה לו רשותו והו"ל מוציא מרשותו וכשמוציאו לחוץ שוב הו"ל כמניח ברה"ר דאף דרה"ר אינו תופס רק עד עשרה אבל רה"י תופס עד לרקיע והו"ל כמוציא מרה"י לרה"ר כנלפענ"ד ברור ודו"ק ואף דלמטה מעשרה לא קנה מן התורה מכל מקום כיון שעכ"פ עומד במקום הזה א"כ למעלה מעשרה נעשה רשותו והו"ל כמוציא מרה"י לרה"ר ואף דרה"ר אינו תופס רק עד עשרה מכל מקום אדרבא כיון דלמעלה מעשרה לא מקרי רה"ר א"כ שוב הו"ל שם רה"י וגם עד לעשרה באויר עשרה לא שייך דדחקו רבים ונעשה רשותו והו"ל רה"י ודברי הרז"ה נכונים כנלפענ"ד דבר חדש. ובזה יש לומר מה שנסתפק הריב"א לבן עזאי אי מהלך כעומד דמי דאף דבד"א הוה מהלך לאו כעומד דהלכתא גמירי לה מכל מקום ביותר מד' אמות הו"ל כעומד וכבר כתבתי לעיל מה שהקשו בזה בני הלוים זצ"ל ולפמ"ש יש ליישב ואכ"מ לבאר והמ"י עפ"י שיטת הרז"ה הנ"ל ועיין גיטין דף פ' דאמר הש"ס כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא וקשה להס"ד שם דגיטין דומה לשבת והרי התוס' בשבת דף ד' כתבו דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה רק להחמיר ולא להקל וא"כ איך ניקל עי"ז שתהיה מותרת בגט זה וכן קשה בזבחים דף צ"ב דרצו לאוקמא דר"ע מטמא משום דאזיל לשיטתי' דקלוטה כמי שהונחה וקשה א"כ אינו רק לטומאה לחומרא ולא נשרוף עלה תרומה וקדשים ואף דהש"ס דחה דכ"ע לאו כהונחה דמיא הרמב"ם בפ"י מפרה משנה חי"ת פירש כהס"ד דר"ע לשיטתו ועיין ברע"ב ותוס' יו"ט שם וא"כ קשה ובאמת שראיית התוס' דא"כ זורק ד"א ברה"ר איך משכחת לה אין ראיה כמ"ש התוס' בעצמם בדף ה' בשבת שם ד"ה בשלמא דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה וע"כ לפענ"ד דברי התו"י צ"ע. אחר זמן רב בתוך דבר פלפול שפלפלתי עם חכם אחד מקראקא ושמו ר' שמעלקא בענין קלוטה כמי שהונחה כה הראני דברי התוס' עירובין דף צ"ח דמחלקו דקלוטה כמי שהונחה הוא דוקא כשרוצה שתנוח שם ע"ש והוא מסכים למ"ש למעלה. ואני כתבתי כן מהש"ס דרמזו התוס' שם ודו"ק. ובגוף הענין דהוצאה מלאכה גרועה היא נראה לפענ"ד דבר חדש עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף קל"א בשם רבינו יונה ז"ל שפירש דהא דאמרו ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה דהכוונה שיש ענין שנתחדש מעשה בגוף הדבר והוה כעין דאמרו בב"ק דף ע"א ובכמה מקומות דלר"י הסנדלר מעשה שבת אסורין דהיינו מה שנתחדש בגוף הדבר התפעלות ושינוי אבל דבר שלא נתחדש בו מעשה לא מקרי מעשה שבת וה"ה לענין שבות ע"ש ודפח"ח והארכתי בזה בכמה תשובות ובספרי יד שאול סי' רס"ו ולפ"ז באם נעיין בכל מלאכת שבת המנויות בשבת דף ע"ג נמצא שנתחדש איזה פעולה ושינוי ממה שהי' ע"י המלאכה אבל הוצאה לא נשתנה דבר ממה שהי' ומה נ"מ באם הוציא מרה"י לרה"י או לרה"ר אטו נשתנה הדבר ממה שהי' וז"ב כשמש: