שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ע״ט (ג׳)

ובזה נראה לפענ"ד ברור ליישב קושית התוס' בב"ק רף ע"ב הא דאמרו כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא והקשו בתוס' לר"ע נמי כיון דמטי לאויר חצירו חייב לענין שבת דרה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך מחיצות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא הוה מלאכת מחשבת לר"ע כיון דדעתו הי' שתנוח באמת ורק הא דמחייב לר"ע כיון דעכ"פ הי' דעתו שתנוח וידע שיעבור על רה"ר וא"כ דעתו היה שתנוח ברה"ר ולפ"ז כאן דכל מחשבתו היה שיקנה הגניבה ולהגניבה לא מועיל עד שיגיע לתוך המחיצות א"כ ממילא הוה מלאכה שאצל"ג מה שנחה למעלה באויר חצרו ועיקר תכליתו היה שיקנה הגניבה עי"ז ולא מקרי מלאכת מחשבת שגם הוה משאצל"ג דלא היה מחשבתו לנוח עד שיגיע לאויר מחיצות ועיין בשיטה מקובצת שם שכתב ליישב קושית התוס' ד"ה לענין שבת דלא הוה מלאכת מחשבת דהוא לא היה צריך רק שיקנה הקנין ונחלקו בזה דדעת רבינו ישעי' דאינו מתחייב מיתה כלל לרבנן ושיטת ר"י מקורבל דחייב מיתה שידע שסופו לנוח ע"ש ולפ"ז מכ"ש לר"ע לענין שיתחייב באויר חצירו לא נתחייב דהא עיקר כוונתו הי' שיקנה לו הגניבה וז"ב. ומצאתי בתוס' שבת דף ד' ד"ה דאמרו במ"ש דאי הוה יליף זורק ממושיט לא הי' מצי למילף זורק ממושיט דהוה הזורק למעלה מעשרה כמו שמונח במקום פטור וכתב שם בתוס' ישנים דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה רק להחמיר ולא להקל דאלת"ה א"כ זורק ד"א ברה"ר דחייב לר"ע היכא משכחת לה ובאמת שהתוס' בדף ה' ד"ה בשלמא לא אזלו כן. מיהו יש לומר דריב"א שנסתפק שם אי בקלטה אחר הוה קלוטה כמו שהונחה חוץ לד"א י"ל דסובר דמעביר ד"א ברה"ר דחייב הוא משום דלקולא לא אמרינן דהוה כהנחה ויפטור עי"ז זה לא אמרינן ולפ"ז שפיר נסתפקו בקלטה אחר חוץ לד"א אי חשוב קלוטה כיון דהוה תרתי דסתרי דאיך אפשר שבתוך ד"א לא חשבינן להנחה ולבסוף ד"א חשוב כהנחה וז"ב. ובזה יש ליישב פעם שנית הקושיא הנ"ל מהך דהזורק דהנה בהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' י"א סכ"ח דסמיכה חשיב כעמידה ושיטת הסמ"ע דאם העדים והדיינים נסמכים דאסור דחשוב כתרתי דסתרי והב"ח חולק דכיון דהם שני ענינים העדים והדיינים יכול להיות דבזה דינו כסמיכה ובזה דינו כישיבה ע"ש. ומעתה יש לומר דבשלמא לענין העברה ד' אמות ברה"ר דיהי' נחשב בתוך הד"א כהעברה ולא כהנחה ובחוץ לד"א יהיה נחשב כהנחה זה לא אמרינן אבל שם בהזורק דלענין הוצאה מרשות היחיד לרה"ר נחשב כהנחה ולענין העברה ברה"ר חשיב כעקירה זה לא הוה תרתי דסתרי דהם שתי ענינים נפרדים ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד דלא מחייב ר"ע רק אחת ולא שתים משום דאי אפשר לחייב משום הוצאה והכנסה דהוה תרתי דסתרי. ובזה מיושב הא דאמרו בדף ד' שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ופירש"י מדלא מחייב ר"ע שתים והקשו התוס' עליו ע"ש ולפמ"ש עיקר הכוונה דאי אפשר לחשבו להנחה ולעקירה בחד ענין ודו"ק והא דמחייב רבי שתים היינו דוקא מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע דביתא כמאן דמליא דמי ולא הוה סתירה דחשוב כמאן דמליא ומ"מ יכול להיות עקירה ג"כ ודו"ק: