שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ע״ב

מ"ש לי אבי מורי הרב הגאון י"ג תשרי והגיעני ערב חג הסוכות סמוך לחשיכה וכתב וז"ל פלא ראיתי בפסקי רקנטי סי' תס"ג דחובל ביוה"כ פטור משום דקלב"מ והוא תמוה דלא קי"ל כרנבה"ק כמבואר בכל הפוסקים ואין עת לחפש אם נמצא לו חבר בקדמונים ועיין ש"ך סי' פ"ו מה שהשיג על אא"ז הב"ח ז"ל ובסי' ש"פ ס"ק ב' ותמוה על הש"ך אשר עיניו היו פקוחות על כל אפיקי הש"ס ופוסקים שלא העיר בדברי פסקי רקנטי שמביאו בכמה מקומות עכ"ל הזהב. והנה אין לי ספר פסקי רקנטי ושאלתי אותו וראיתי שכ"כ בשם המקצועות והנה בהגהת אשר"י פרק החובל אות ב' מובא ג"כ דברי המקצועות הלז ובאות ח' שם על המשנה דחובל בחבירו ביוה"כ חייב כתב בהג"א ולא כספר המקצועות דלעיל דפסק כרנבה"ק ובהגהת הב"ח תמה ג"כ על המקצועות וגם בפלפלא חריפתא מהתויו"ט תמה בזה וכן ביש"ש בב"ק שם כתב בזה"ל דהייתי סבור דדברי קבלה הם אבל במה שפסק כרנבה"ק ליתא ע"ש ובסי' תכ"ד בחו"מ מבואר דחובל ביוה"כ חייב וכן הוא ברמב"ם פ"ד מחובל ומזיק ה"ט ע"ש ומצאתי בתוספתא פ"ט מב"ק בהי"ב שם מבואר הדליק גדישו של חבירו ביוה"כ אפילו שוגג פטור מפני שנדון בנפשו וזה כרנבה"ק ודלא כש"ס דילן בשבועות דף ל"ג וזה שנים רבות שכתב אלי הרב מו"ה שלום ניסבוים מ"ק זיקיב דתמה מזו על מה שנחלקו רש"י ותוס' והרז"ה והרמב"ן אם לרנבה"ק ח"כ שוגגין פטורים והדבר מבואר בתוספתא דאפילו שוגג פטור והארכתי ליישב ואיני זוכר כעת מקומו. אמנם כעת נראה לפענ"ד ליישב עפמ"ש הרמב"ם בפ"ד מחובל דאף שחייב מלקות והלא כל המחוייב מלקות וממון לוקה ואינו משלם כך הם בכל הדברים חוץ מחובל שבפירוש רבתה תורה בכל חובל לתשלומין וכן הוא בכתובות דף ל"ב ולפ"ז יש לומר בהדליק גדישו שלכך פטור מתשלומין שהוא נדון בנפשו והיינו מלקות ושם לא רבתה התורה ומלקות במקום מיתה עומדת כדאמרו בסנהדרין דף יו"ד והיינו מה שנדון בנפשו ופוסק כר"ל דגם חייבי מלקות שוגגין וד"א פטור מתשלומין וא"כ א"צ לומר דהתוספתא פסק כרנבה"ק ורק דפסק כר"ל דחייבי מלקות שוגגין וד"א פטור מתשלומין ושאני חובל בחבירו ובמשנה דשביעית פוסק כר"י דחייב בשוגג ולכך אמרו דלא כרנבה"ק ומיירי בשוגג וזה צ"ע דהיו לו לבאר דמיירי בשוגג וצ"ע בזה. אך מה דק"ל על הרמב"ם וגם על התוספתא דהרמב"ם לענין חובל בשבת כתב בה"ח דפטור אפילו שוגג וקשה דהא בשוגג פטור ממיתה דהו"ל מקלקל ול"ש מ"ש הרמב"ם דעשה נחת רוח ליצרו דהא היה שוגג ומהראוי לחייבו בשוגג וכן קשה על התוספתא הנ"ל לענין מדליק דהו"ל ג"כ מקלקל ולמה יפטור בשוגג וצ"ע ועיין מ"א סי' רע"ח. ודרך אגב אעורר מה שראיתי בתוספתא פ"ט דב"ק הלכה י"א זה הכלל כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחד פטור מיתה ואח"כ תשלומין תשלומין ואח"כ מיתה חייב ומבואר דמיתה ואח"כ תשלומין ג"כ חייב וזה כמבואר בש"ע חו"מ סי' שנ"א והש"ך שם תמה דדוקא במחתרת שייך זאת דמיד שיצא מהמחתרת ליכא מיתה אבל בכ"מ שהמיתה נמשך פטור דהרי בתוספתא מפורש כן ודו"ק וצע"ג שוב הראוני במהר"ם שיף בכתובות דף ל"א ברש"י ד"ה לא מצי לאהדורי' שם כתב דחיוב מיתה הקודם אינו פוטר אח"כ מתשלומין ובביאורי מהר"ם שיף שם האריך דהיא משנה מפורשת יוצא להרג וחבל חייב הרי דהחיוב מיתה דקודם אינו פוטר ולפענ"ד זה אין ראיה דשם החיוב מיתה בדבר אחד והתשלומין בד"א זה בודאי אינו פוטר דהוה חיוב מיתה לזה ותשלומין לזה ומ"ש הרמב"ם פ"ג מגניבה ה"א אם נתחייב מיתה מקודם ואח"כ נתחייב בתשלומין וכתב הה"מ מקומו מערכין הנ"ל באמת לפענ"ד שהיא תמוה דשם הוה חיוב מיתה לזה ותשלומין לזה אבל מקור דברי רבינו הוא מהתוספתא הנ"ל וכמ"ש ובזה ל"ק גם מה שהקשה בביאור שם דמה פריך בכתובות דף ל"א ודאפקא להיכא אי דאפקה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא והקשה הוא לימא דהכניסו אח"כ לרשותו ושייך איסור גניבה לפענ"ד ל"ק דכל שבשעת שעשה איסור שבת לא הי' שם גניבה ע"ז א"כ פשיטא דהוה חיוב מיתה לזה ותשלומין לזה דאטו מי שלבש כלאים יוכל לעשות כל היזיקות ויפטור בשביל דנתחייב מלקות ז"א דזהו חיוב בפ"ע וע"כ לא פליגי רק אם איסור גניבה ואיסור שבת בא על דבר אחד רק שנתחייב מקודם כמו בא במחתרת שנחלקו רבינו ישעי' והפוסקים בסי' שנ"א אבל מי שעשה איסור רשות בפ"ע ואח"כ עשה גניבה אטו שייך למפטרי' ובזה אתי שפיר. ובזה נסתר ראיית המהר"ם שיף מתוס' ב"ק דף ע' ד"ה שעקירה וכוונתו ממה שהקשו התוס' דלר"ע בא איסור שבת קודם (ועיין פני יהושע שם) ולפמ"ש שם שלא התחיל הגניבה דגניבה אינו מתחייב רק בשעה שהכניס לחצירו פשיטא שלא נפטר מתשלומין וז"ב ותדע דאטו אם אחד יתחייב מיתה ביום א' ולמחר יעשה גניבה אטו יפטר בזה וז"ב כשמש מיהו גם התוספתא שהבאתי אפשר לדחות דמיירי בכה"ג אבל פשטת לשון התוספתא מורה כמ"ש ודו"ק. והנה במ"ש למעלה כיון דמיתה לשמים וחיוב ממון להניזק לא מקרי מיתה ותשלומין לאחד ראיתי בתוס' ב"ק דף כ"ב ד"ה בגדי שרצו לומר כן ודחו דזה מקרי מיתה ותשלומין לאחד (וכ"כ בתוס' כתובות דף ל"א ד"ה רב אשי) וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם אבל מ"ש דכל שכבר נתחייב מיתה בשעה דלא היו חייב ממון כלל בזה לא שייך קלב"מ זה אמת נכון וכן מצאתי ברשב"א שכתב בב"ק שם ד"ה בגדי וז"ל דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב מיתה ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב והכא נמי מ"ש וע"כ לא פליגי ר"ש ורבנן אלא ביוצא להרג וחבל באחרים אבל כשאינו יוצא להרג לא פליג ואף ביוצא להרג מחויב מדרבנן ע"ש גם ראיית הה"מ שלמד מערכין הוא תמוה מאד כמ"ש הרשב"א ועכ"פ ברשב"א מבואר כסברתי ומצאתי בשעה"מ פ"ג מגניבה ה"ג שהביא דברי הרשב"א אלו ודברי מוהר"י אשקאפה שגם הוא מסכים לסברא זו ואף שמחולקים באיזה פרט כמ"ש השעה"מ אבל בזה כלהו מודים. הן אמת דקושית הרשב"א מקשה הירושלמי בב"ק בסוגיא דאשו משום חציו ומצאתי להפ"י שתמה שם על הרשב"א שכ"כ מדעתא דנפשי' ובספר תרומת הכרי מאחי הקצה"ח גם הוא האריך בדברי הירושלמי והרשב"א האלו ע"ש סי' שצ"ב וע"ש סי' תכ"ד מ"ש על דברי המקצועות האלו ולא נפניתי כעת לכתוב בזה ובמקום אחר כתבתי בדברי השעה"מ האלו וא"י מקומו כעת. והנה כאשר כתבתי לאבי מורי הרב הגאון נ"י הוא תמה על מה שהקשיתי דבשוגג לא שייך חיוב דהא מקלקל הוא וע"ז כתב שהוא תימה דאטו בשביל ששגג ולא ידע שהיום שבת ל"ש שעשה נחת רוח ליצרו והנה יפה תמה אבל כוונתי עפמ"ש היש"ש בב"ק פרק החובל סי' כ"ג דלמה יתחייב והא לא נתכוין להאכיל לכלבו או להחליש חברו שלא יתגבר עליו וא"כ הוה משאצל"ג וכתב דמיירי דמודה ואף דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ כיון שראינו שהרשיע ועשה מריבה עם חברו ועבר מחזיקין שהוא רשע וכוון לחבול שיצא דם ע"ש וזה דחוק דחשוד לקל אינו חשוד לחמור. אמנם באמת כיון שחזינן שעכ"פ רצה לעבור על מלאכת שבת ניהו דהוה משאצל"ג מכל מקום עכ"פ מדרבנן אסור אמרינן דשמא כוון לדם ג"כ ולפ"ז זהו במזיד אבל בשוגג ולא ידע שהוא שבת שוב לא מחזיקין ברשע ובלא"ה נראה לי דכיון שבאמת הוא שוגג רק דח"מ שוגגין ג"כ פטורין אבל זהו אם הי' במזיד ודאי חייב אבל שצריך במזיד ג"כ עכ"פ להיות מודה שכוון להחלישו ולהוציא דם א"כ עכ"פ בשוגג ל"ש לפטרו דדלמא לא כוון להוציא דם ודו"ק היטב. ומ"ש על דברת הש"ך שציין בגליון לעיין בדברי התוס' ב"ק דף ע' ד"ה כמאן והביא דברי השיטה מקובצת שם הנה כבר קדמו במהר"ם שיף וביאורו וכבר הארכתי בזה למעלה ודו"ק (זה כתבתי על מכתבו שהגיעני ש"ק לך תר"ל) ומ"ש לעיין בשיטה מקובצת ב"ק שתירץ לקושית התוס' דהחיוב מיתה קדים אמת שכ"כ השיטה אבל לפענ"ד שם אינו בא על ענין אחד ול"ש קלב"מ. שבתי וראיתי דדברי רבינו יש ליישב דהוא לשיטתו דפסק בפ"א משבת דמשאצל"ג חייב וא"ש: