שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ו׳ (ו׳)

והנה במה דמבואר באהע"ז סי' קס"ט ס"ח ובסדר חליצה סכ"ג דצריך שידעו אם זאת אשת המת אחי' של זה באמת שלא נודע הטעם דמה לנו לחוש לאשת המת דבשלמא להחולץ יש לחוש שמא היבם אינו רוצה לחלוץ לה ורוצה לקחת ממון הרבה ותשכור היבמה איש אחד שיאמר שהוא החולץ ויחלוץ לה ותהיה מותרת להנשא לשוק אבל לענין היבמה מה יש לחוש אם ירצה היבם לחלוץ יחלוץ באמת לאשת אחי' ואם אינו רצה לחלוץ גם לאשה אחרת לא יחלוץ ודוחק לומר משום חשש זילותא דב"ד שתצטרך לחלוץ תעמיד אשה אחרת במקומה דלא נחשדו בני ישראל על כך ואם היא הוחזקה אחרת לא הוחזקה שתעשה כזאת וכבר האריך בזה בספר בית מאיר סי' קס"ט וכתב שזו היא דעת הר"א בן אסמאל הובא בב"י ובב"ש בשם רבינו ירוחם שכתב שא"צ להכיר החליצה אבל אנן לא קי"ל כן וצריך טעם ע"ש שהאריך. אך נראה דכיון דנחלקו הראשונים אם מצוה יבום קודם למצות חליצה וא"כ כיון שעכ"פ בעת שנחלצה בעינן שתהיה ראויה ליבום וא"כ לכך תקנו חז"ל להכיר החלוצה דהא היא באה ע"כ להתייבם ואם ירצה היבם ויבמה וא"כ לענין יבום בודאי צריך להכיר אם היא היבמה דהא יש לחוש שמא האשה לא תרצה להתייבם והוא יכול לכופה א"כ תעמיד היא אשה אחרת ותתייבם לו ואז תלך היבמה ותנשא לשוק לזה ולכך הצריכו להכיר החלוצה ולפ"ז בזמן הזה במדיניתינו שלא נהגו לייבם רק לחלוץ שפיר אין לחוש כ"כ לענין החליצה באשת המת והמחבר לשיטתו שפסק דיבום קודם אף בזמן הזה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הב"מ בהא דאמרו ביבמות דף ל"ט ואשתמודענא דאחוה דפלוני הוא ולא נזכר דהכירו אשת המת וברי"ף הוסיף הכרת החלוצה ג"כ ולפמ"ש י"ל דהש"ס שם רצה לדייק מדר"י דאמר ואשתמודענא דס"ל דכופין לחלוץ ע"ש בתוס' לפירוש ר"ת א"כ פשיטא דא"צ הכרה לאשת המת אבל להרי"ף דס"ל דמצות יבום קודם אף בזמן הזה שוב צריכין להכיר גם אותה. עוד יש לי לומר בטעם הכרה דהרי התוס' כתבו בגיטין דף ד' דבקידושין וגירושין צריך עדים ולא מועיל הודאת בע"ד משום דמחייב לאחריני דבקידושין אסר לה אכולי עלמא ובגירושין אסר לה אכהן ולפ"ז בחליצה דאסר מדרבנן עכ"פ א"כ שוב ל"מ הודאת בע"ד אף דידענו שכן הוא האמת מכל מקום צריך עדים ע"ז וגם חליצה אפשר דמקרי דבר שבערוה ולכך צריך עדים ואף דסמכינן על הקרוב ואשה ועבד אפשר כיון דאינו רק גילוי מלתא בעלמא סמכינן על זה וכן מצאתי במרדכי פרק מצות חליצה בהדיא דמה שסומכין על הכרה של החולץ והחלוצה אף דאין דבר שבערוה פחות משנים משום דהוה מלתא דעבידא לגלויי ומשם משמע דגם בהכרה דחלוצה מהראוי לבעי שנים משום דהוה דבר שבערוה וכמ"ש וז"ב לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד במה שהיה מעשה שאשה אחת מפה לבוב היתה צריכה לחלוץ ב"ק דעמביץ ונתתי לה כתב שתחלוץ שם ובבואה לשם לא היה אחד שיכיר אם היא אשת המת זולת בת חמותה והעידה ונחלצה וכתב הרב המאה"ג אבד"ק דעמביטץ שיש לחוש דבת חמותה היא אחת מחמשה נשים שאינן נאמנות להעיד והאריך לצדד דכאן לא שייך החשש דגמרא דהא אינה מעידה על מיתת הבעל דזה נודע לנו רק שזאת אשת המת. ולפמ"ש כיון דבאמת חשש רחוק הוא וכמ"ש הב"מ וכדעת הר"א בן אסמאל דא"צ להכיר החלוצה ואף דלא קי"ל כן מכל מקום ל"מ לפי טעם הראשון א"כ בזמן הזה במדינתינו שאין נוהגין ביבום לא שייך חשש ואף אם נימא כטעם דבעינן שני עדים כיון דמחייב לאחריני הרי עכ"פ הקילו אף בקרוב וקטן ושוב אפשר דגם היא נאמנת ומה גם שאנחנו יודעין כאן שהאשה זאת היא באמת שצריכה חליצה וכ"פ באת לפני באשר שאין לה על הוצאה והיא עניה ואביונה וכתבתי כ"פ שיבא היבם לכאן ולא רצה לבא א"כ בכאן אין לחוש לשום חשש וא"כ שפיר עשה שחלץ כמבואר בא"ז דבשעת הדחק יוכל לחלוץ ואח"כ תביא עדים שמכירין אות' ועיין ב"ש בסדר חליצה אות ל"ה וע"כ אין כאן שום בית מיחוש לפענ"ד וגם הרב מדעמביטץ צדד כמה היתירים ומה שהקשה שם והא שונא כשר להעיד ולמה פסלו הנשים דלא גרעו משונא לפענ"ד שאני סתם שונא דלא נחשד להעיד שקר והתורה נתן לו נאמנות אבל כאן דהנשים פסולות ורק הקילו חז"ל לסמוך על נשים שפיר חיישינן בזה וכ"כ הרב מדעמביץ מעצמו: