שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ״ט (ג׳)

והנה בהא דתנן בפי"א דנגעים דמוחלט שנתערב באחרים כלם טמאין קצצן ועשאן מוכין טמא ואסור בהנייתו פירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב דלכך אסור בהנאה דהא בעי שריפה והקשה התוס' י"ט וז"ל ולא ידעתי למה לא כתבו מדכתיב ממארת תן מארה ועוד שהרי מצינו שריפה במותר בהנאה בתרומה טמאה כדתנן במשנה ה' פ' אחרון דתמורה עכ"ל והנה תלמידי המופלג מוה' ניסן זיס נ"י הקשה אותי ביום ה' מקץ ששה בחנוכה תרט"ו דמה מקשה מתרומה טמאה ש"ה דמרבה מקרא דשלך תהא להסיקה תחת תבשילך והשבתי דהתוי"ט לא כוון רק דלאו כללא הוא דכל שבשריפה היא אסור בהנאה דיש לך דבר שמותר בהנאה אף שהוא בשריפה וא"כ אי לאו קרא דממארת אפשר דה"א דמותר בהנאה אף שהוא בשריפה אמנם גוף קושית התוי"ט דלמה לא דרש מקרא דממארת והיינו כמו שדרשו בת"כ ממארת תן בו מארה שלא תהנה ממנו והרי גם במוסגר כתיב ממארת ואפ"ה בנתערב וקצצו מוכין טהור וכמ"ש במשנה י"ב שם ועיין תוי"ט הטעם משום דכתיב כי צרעת היא וא"כ גם כאן במוחלט היה מקום לומר דדוקא אם הוא ודאי טמא אבל כאן כל אחד בספק וגם כבר נקצץ וטהור וא"כ לכך אמר דאסור בהנאה בשביל דבעי שריפה דבזה ל"ש ספק. מיהו זה אינו דא"כ גם בזה נימא דלא בעי שריפה לפי שהוא ספק ובאמת גם לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא כל דאתחזיק איסורא גם הרמב"ם מודה וא"כ כאן אתחזק כבר טומאה. ובזה נראה לפענ"ד דלכך במוסגר ממעט מדכתיב כי צרעת ממארת היא והתוי"ט נדחק דמהיכן נשמט למעט בספק מוסגר דהרי גם במוסגר כל שהוא ודאי מוסגר טמא הוא ואסור בהנאה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שאינו מוחלט רק מוסגר לא שייך עוד נזקק לטומאה דאינו רק מוסגר ולא מקרי אתחזק כ"כ ולכך ממעט מכי צרעת היא ובפרט לפמ"ש האחרונים דכ"מ דכתב האיסור בבירור אמרינן דודאי ולא ספק וא"כ גם כאן דכתיב כי צרעת ממארת היא משמע ודאי וא"כ ספק מותר משא"כ במוחלט דכבר נזקק לטומאה. הן אמת דק"ל למה לי צרעת ממארת היא לדרוש תן בו מארה שלא תהנה ות"ל דכל דבעי שריפה הוא אסור בהנאה כמ"ש ברמב"ם ור"ש ורע"ב. אך נראה דהרי בירושלמי מס' ערלה פ"ג על משנה דתבשיל שבשלו בקליפי ערלה אמרו שם דאבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תנויי תני שעלו מטומאתן ואית תנויי תני שלא עלו מטומאתן מ"ד עלו מטומאתן הרי אלו מותרות מ"ד לא עלו הרי אלו אסורות דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה ולא תהנה בו איתבי' ר"ח בר אבא הרי אפר הבית אינו בא מחמת ע"ז ואתאמר אסור א"ל שניא היא דכתיב נתיצה וכ"כ הרמב"ם פט"ז מט"ץ ה"א ובמלמ"ל שם אמנם לענין אפר בגד צרעת לא ביאר בירושלמי וברמב"ם שם אבל אני מצאתי בתוספתא דערלה דאפשר בגדים שנתנגעו ועפר בתים שנתנגעו אסורים בהנאה ובמפרש שנדפס מחדש על התוספתא כתב דיליף נתיצה נתיצה ובאמת זה אינו רק בבתים דכתיב נתיצה ולא בבגד אבל צ"ל כיון דכתיב ממארת לכך אסור גם בבגדי' כיון דבבתים דכתיב ממארת כתיב נתיצה ול"מ אף שנשרפו וה"ה בבגדים הכוונה דכתיב ממארת שלא יהנה אף מאפר ולפ"ז שוב איצטריך קרא דכתיב ממארת כדי לאסור אף האפר ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם והר"ש והרע"ב דלמה לא כתבו ממארת דנ"מ לענין האפר דאסור בהנאה. ובזה ישבתי מה שהקשה אותי תלמידי הנ"ל דלמה לא חשיב הך דבגד בכלל הנשרפין ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שם אפרן מותר וכאן אפרן אסור. אמנם לפענ"ד צ"ע על התוספתא דבאמת כל הטעם דכל הנשרפין דאפרן מותר משום דנעשה מצותו וא"כ יש לומר דבבגד דמצותו בשריפה ממילא נעשה מצותו ומותר משא"כ באבנים דלא כתיב שריפה רק נתיצה והרי נתץ לא מקרי שנעשה מצותו דהרי לא נשתנה העפר מכמות שהיה ואף שהכניס אבנים לסיד זה לא עשה מצותו דאינו מצוה בשריפה לכך אסור אבל בבגד מנ"ל וצ"ל כיון דכתיב ממארת תן מארה בו ואם איתא דאפרו מותר א"כ לא שייך תן מארה דהא יכול להנות באפרו עכ"פ והא דבעי בבתים קרא דנתיצה ולא אמרינן מדכתיב ממארת משום דבאמת כל שנותץ את הבית אין לך מארה גדול מזה ולכך הוצרך ללמוד נתיצה נתיצה מע"ז אבל בבגד יש לומר דאף עפרן אסור. מיהו י"ל דמקיש ממארת דבגד לממארת דבתים ועכ"פ א"ש דברי התוספתא ולפ"ז יש להקשות למה לא כתבו מדכתיב ממארת ויהי' גם אפרו אסור מיהו לפמ"ש הש"ך בנקה"כ סי' רכ"א ביו"ד דבית מנוגע מותר בהנאה אף דכתיב ממארת הי' אפשר ליישב אבל דברי' תמוהין כמ"ש בחבורי יד שאול ס"ק מ"ז שם והתוספתא שהבאתי שם עם התוספתא שהבאתי כאן הם לאחדים ודו"ק. ומה שהקשה תלמידי הנ"ל להיפך דמנ"ל להרמב"ם והר"ש דכל דכתיב שריפה אסור בהנאה והרי ר' יהודא ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפ"ה צריך חזקי' ליליף מקרא דחמץ אסור בהנאה ומוקי לה דס"ל כר' יהודא לענין דברים ככתבן והרי ר"י ס"ל דבעי שריפה לק"מ דמלבד ריש לומר דחזקי' בזה ס"ל כר"י אבל לא בזה דס"ל דבעי שריפה אף גם דיש לומר דשאני חמץ דבעי שריפה בשביל דעובר בב"י כדאמרו בדף כ"ז שם ובדף כ"ד מבואר דכל דכתיב שריפה אסור בהנאה ודו"ק היטב. ובגוף קושית התוי"ט דלמה לא יליף רבינו מדכתיב ממארת לפענ"ד י"ל דבאמת שם קצצו והוא פחות מג' על ג' דיצא מידי טומאתו ואפ"ה אסור וזה לא שייך למילף מממארת דשם דוקא כשהבגד שלם הוא ולכך יליף דהרי בעי שריפה והרי כל שנשרף ודאי חסר שיעורו והרי גדולה מזו מצינו ביבמות ק"ג דרצה לומר דיהי' כתותי מכתת שיעורי' ומרבינן מדכתיב ושרף הבגד דאף כששרפו נקרא בגד ולכך אף שקצצו לא יצא מידי טומאתו דהרי אף כששרפו נקרא בגד ודו"ק. ובזה מיושב גם קושייתו השניה של התוס' י"ט דניהו דת"ט מותר בהנאה אף שהוא בשריפה אבל עיקר ילפותא דהקציצה אינו מוציאו מידי טומאתו דהרי התורה קראו בגד אף בשעת שריפה ובזה מיושב גם קושית מעלתו מחמץ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולפמ"ש אתי שפיר וצ"ע בהך דיבמות דאמר מאי לאו מוחלטת וקשה אי מוחלטת מאי אריא שלש על שלש אף בפחות לא יצא מידי טומאתו כמו בקצץ וצ"ל דלכך באמת מוקי במוסגר ולכאורה הש"ס שם מדמה מוסגר למוחלט אבל לפמ"ש אתי שפיר דהרי בקצץ נחלק מוסגר ממוחלט ולכך מוקי במוסגר ולכך בעי שלש על שלש ודו"ק ועיין מלמ"ל פי"ג מט"ץ הלכה י"ד ודו"ק. והנה בשנת תרט"ז פה טריסקאוויטץ א' מסעי ראיתי בספר ערוך לנר ביבמות דף ק"ג בתוס' ד"ה סנדל הקשה לר"ע דאמר א"צ מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ מר"ע תלת והקשה לרבא לשיטתו דס"ל מצות לאו להנות נתנו אי נימא אף באיכא הנאת הגוף בהדי מצותו א"כ יכול לבערו תחת תבשילו ביו"ט ומקיים זה מצות ביעור ול"ח הנאה והרי יש בזה צורך אוכל נפש ולפענ"ד לק"מ דכל הטעם דמצות לאו להנות נתנו משום דלעיל נתנו על צואריהם ולא אכפת לן במה שנהנה דעיקר כוונתו לשם מצוה ולפ"ז כאן אסור ביו"ט דהבערה אב מלאכה היא וא"ל דמקיים מצות ביעור ומ"מ הוה לצורך אוכל נפש דז"א דממנ"פ כל שהוא לצורך אוכל נפש ע"כ דנהנה הגוף מזה וא"כ שוב יש לו הנאה ולא שייך מצות לאו להנות נתנו דעיקר הוא בשביל המצוה דאם אינו רוצה להנות שוב לא מקרי צורך אוכל נפש וז"ב לפענ"ד ודו"ק ויש להמתיק יותר דכל הטעם דגם בהנאת הגוף בהדי מצותו מותר משום דהנאת הגוף טפל למצוה ועיקר כוונתו בשביל המצוה א"כ בכה"ג שוב אסור לשרוף ביו"ט וכעין מ"ש התוס' בשבת כ"ד דכל דעיקר היא בשביל המצוה אף שלא קפדה התורה שיוכל לשרפו תחת תבשילו מ"מ חשוב לגבוה ולכם ולא לגבוה וה"ה כאן וז"ב: