שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ״ח (ז׳)

עוד קשה לי בהא דפריך הש"ס והא בעי לממשך תספורת והיינו לר"ל והרי אדרבא לר"ל לא א"ש כלל דהרי התוס' בדף מ"ג הקשו דהא אכתי יכול לומר להיפך נשרפו מעותיך בעליה וכתבו כיון דלר"י מעות קונה אף שהפקיעו הקנין מותר להשתמש בו מכח מי שפרע והוא נתחייב באונסין אבל לר"ל דמשיכה קונה אסור להשתמש במעות ולפ"ז כאן דשכירות אין צריך קנין כלל א"כ הוא מותר להשתמש תיכף במעות דהא באמת קנה המעות ואף דיכולים לחזור כל שלא התחיל במלאכה מכל מקום כל כמה דלא הדרי בהו המעות שלו ושוב יקשה אמאי לא מעל עד שמשך דהא מותר להשתמש תיכף במעות ואמאי לא ימעול תיכף. עוד קשה לי דלפמ"ש התוס' שם לענין פוסק מעות על גדיש דכיון שנתן לו מעות מקודם מסתמא נתן לו כדי שיהיה מותר להשתמש בהם ע"ש וא"כ גם בשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף והוא הקדים ע"כ הקדים כדי שיהיה מותר להשתמש בהם ולמה לא ימעול עד שמשך הא מותר להשתמש בהם מקודם ודו"ק והקושיות נפלאות מאד. שבתי וראיתי דל"ק דניהו דיכול להשתמש במעות אבל כל זמן שלא שימש לא מועיל דדוקא למאן דס"ל דהיתר תשמיש מחייב באונסין או לר"י דמעות קונות והו"ל שואל עלייהו אבל לר"ל דל"ק עד דמשיך ניהו דאם הי' משתמש במעות הי' חייב עלייהו מ"מ כ"ז דלא נשתמש היה יכול זה לחזור בו ולהוציא המעות בעין ושפיר לא מעל עד דמשיך ודבר זה מבואר היטב בדברי זקני הח"ץ ז"ל סי' ע"ג בהגהת הט"ז ע"ש בהשגתו על הש"ך בזה ודבריו ברורים. והנה לכאורה תמוה טובא דמ"פ מבלן דוקא דלא מחסרא משיכה הא במידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ומה קושיא הא בעינן שיפגום ויהנה בשו"פ כאחת כמ"ש הרמב"ם בפ"ו ממעילה ה"א וא"כ כאן ניהו דלר"י מעות קונות אבל מכל מקום הנאתו בא לו כשמשך ועד שמשך לא נהנה וא"ל דזה גופא הנאה במה שקנה הדבר ולא יוכל לחזור דז"א דדוקא בקנה חפץ וכדומה דאין הנאה דוקא במה שלובשו רק במה שהוא שלו שייך לומר דכל שקנה הדבר אף שהוא עודנו בבית המוכר מכל מקום הדבר שלו אף שהוא בבית אחר מ"מ בכ"מ שהוא הוא שלו אבל בבלן וספר דעיקר ההנאה במה שרוחץ במרחץ או שמסתפר ונמצא שכ"ז שלא רחץ או נסתפר אף שזה מחוייב לרחצו מכל מקום לא נשלם הנאתו ולכך ל"ק עד שימשך דהיינו בשכבר התחיל לספרו או שנכנס למרחץ אבל מה מועיל שקנה הדבר מכל מקום לא נשלם הנאתו ואין הפגם והנאה באין כאחת. אך זה אינו דגם בבלן וספר ע"כ דהנאתו בא אף שעדיין לא רחץ ולא נסתפר דאל"כ מה מועיל המשיכה הא כ"ז שלא נתרחץ ונסתפר לא נהנה וע"כ דזה גופא הנאה במה שהולך לרחוץ ולהסתפר והוא יכול להנות בכל עת שירחץ וכ"כ הרמב"ם בהדיא פ"ו ממעילה ה"ט נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה הרי דזה גופא הנאה במה שיכול לרחוץ בכל עת שירצה והלה מוכרח לרחצו ולספרו וא"כ למה תלה רבי בעד דמשיך וע"כ שמעות אינן קונות ולכך בעי עד דמשיך ושפיר דייק כר"ל. ובזה מבואר היטב דברי הרמב"ם שפסק דבנתן מעות לבלן וכן בכל אומנות מעל ובקנה חפץ ולא משך פסק דבישראל לא מעל ובעכו"ם מעל והוא תימא דבבלן וספר לא חלק כלל בין נכרי לישראל ובקנה חפץ כתב לחלק דבישראל לא קנה ובנכרי קנה וכבר תמה בזה הכ"מ ובלח"מ פ"ג ממכירה ה"א ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו מחלק דבדבר שהנאה בא בשביל שגופו נהנה או במה שאותו החפץ הוא שלו ולכך בבלן וספר שגופו נהנה ול"מ מה שחבירו נהנה או שיש אותו הדבר ביד חברו ולכך אף בישראל מעל דתיכף מגיע לו הנאה ואף דחז"ל עקרו הקנין כדי שלא יאמרו כאן לא שייך זאת דבאמת שכירות מטלטלין לא שייך הגזירה והנאה באה תיכף משא"כ בקנה חפץ ולא משך בעכו"ם דלא עשו התקנה וכסף קונה ג"כ כמ"ש הלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל דבעכו"ם ג"כ בכסף שפיר מעל דהנאה היא מה שהחפץ שלו וכל שכסף קונה הרי נהנה ופגם כאחת משא"כ בישראל דל"ק עד שימשוך ויכול לחזור שוב לא בא הנאה דבאמת לא נהנה גופו רק במה שהדבר שלו וכל שיכול לחזור לא נהנה אבל בספר ובלן דהנאה היא מה שיוכל לרחוץ בכל עת שירחוץ נמצא דכל שמה"ת קנה הרי נהנה ומסתמא לא יחזיר ולא יהיה קאי במ"ש אבל בקנה חפץ מה בכך שלא יוכל לחזור הא גם בקונה קנין גמור הרי לא נהנה גופו רק מה שבזה הקנין נעשה שלו וכל שחז"ל עקרו הקנין הרי לא נהנה גופו ולא נקרא עדן שלו ודו"ק היטב כי קצרתי. עוד נראה לי בישוב דברי הרמב"ם דהנה בשכירות מטלטלין מבואר בסי' קצ"ח ס"ו דכסף קונה דלא שייך הגזירה דגוף הדבר שלו טרח ומציל ע"ש וכתבתי בגליון דבנימוק"י פרק השואל מבואר דאף בכה"ג שייך הגזירה ע"ש גבי שכירות קרקע ואני אומר דאין החשש שמא באמת ישרף ולא ירצה להציל רק דבאמת לא ישרף רק שיאמר שנשרף ויאמר לו ששלו נשרף כמו מראהו מת מראהו נפל ולפ"ז גם בשכירות מטלטלין שייך זאת. ולפ"ז נלפענ"ד דזה דוקא בדבר שיקנה גוף החפץ אבל בלן וספר אטו קונה גוף הדבר והרי חוזר אח"כ אליו וא"כ שוב לא שייך הגזירה דממ"נ אם באמת יקרה אונס מה לנו לתקן על אונס דל"ש ואין לחוש שמא יאמר שנשרף או נאבד דזה אינו דאטו הוא קנה או שכר ממנו דוקא אותו דבר הוא שכר ממנו שיוכל לרחוץ או להסתפר ונמצא לא שייך בזה החשש שמא יאמרו ולכך מעל בזה דהא אף אם יאמר דנשרף ונאבד כלי תספורת מחויב לספרו בכלים אחרים ול"ש בזה הגזירה והש"ס לא אמר דבעי לממשך כלי תספורת דאל"כ יוכל לחזור בו שלא התחיל המלאכה אבל הרמב"ם ס"ל דלר"י לא שייך בזה שום חשש דמכל מקום מעל דהא נהנה שיוכל לרחוץ בכל עת שירצה והיינו דעכ"פ אם לא ירצה לחזור יהנה בזה ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת נט"ש סי' כ' שהקשה דלפמ"ש הרשב"א הובא בטוש"ע יו"ד סי' קל"ב דבנתן לו דינר קודם שיוכל להוציאו אז לא הוי דמי יי"נ מטעם שיכול להקדים לו דינר יוכל להשתמש בו תיכף ע"ש א"כ מה פריך הש"ס מבלן וקשה אמאי לא ימעול תיכף אף דמעות אינו קונה מ"מ הא נתן לו מקודם ולהוציאו נתן ומעל כיון דנתן לו להוציאו וע"ש מ"ש בזה ולפענ"ד ניהו דיכול להוציאו אבל מ"מ לא מעל עד שיוציא וכמ"ש למעלה ובאמת סברת הרשב"א לפענ"ד היא כמ"ש התוס' דמדהקדים לו המעות בודאי כיון שיהיה מותר להשתמש בו וא"כ קשה כמ"ש למעלה וע"כ לומר דמ"מ לא מעל עד שיוציא ודו"ק ועכ"פ מיושב קושית הטור על הרשב"א וצ"ע על הט"ז והש"ך שכלם לא כתבו דטעמו של רשב"א הוא כמ"ש התוס' הנ"ל ודו"ק. והנה בהא דאמרו בעירובין מ"ט מפני מה אין קונין במעה לפי שאינו מצוי בע"ש ק"ל דכסף אינו קונה ולהס"ד דמצוי ודאי אינו קונה ודוקא יין קידוש עשו כדבר דל"ש כמבואר באו"ח סי' שס"ט ועיין בחו"מ סי' קצ"ט ואולי כיון דהיין שם ויש להם כל חפצים א"כ ודאי קונה דבודאי יצילו ולא גרע משיכה מחצר של חבירו וז"פ: