שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ״ח (ג׳)

והנה שאל אותי ש"ב היניק וחכים השנון מוה' אברהם נ"י נכד דו"ז הגאון בעל ים התלמוד זצ"ל איך הדין אם קנה במעות דמדאורייתא קנה אלא שרבנן אמרו דמשיכה קונה אם צריך לומר לך משוך וקני או דלמא כיון דמדאורייתא קנה הו"ל כא"ל כבר לך משוך וקני וע"ז רצה לפשוט מהא דכתב הר"ן פ"ק דקידושין גבי כסף ושטר לחלק בין שטר קנין לשטר ראי' ל"צ לומר לך וקני דהא קנה כבר וה"ה כאן. והנה אינו דומה לשם דשם כבר קנה והשטר אינו רק לראיה בעלמא משא"כ כאן דמדרבנן צריך עדיין לקנות. אמנם גוף ספיקו המושכל נראה לפענ"ד דתלוי בדברי המהר"ם לובלין והלח"מ הנ"ל דלשיטת המהר"ם לובלין צ"ל דהמעות הוא באמת ברשות מוכר וקני לה רק דגם החפץ עשוהו כאילו הוא ברשותו ואחריותו א"כ פשיטא דא"צ לומר לך משוך וקני דהרי המוכר כבר קיבל המעות אבל אם נימא דהמוכר לא קנה המעות רק בשביל היתר השתמשות לא יכול לומר נשרפו מעותיך כמ"ש התוס' בדף מ"ג בתירוצם הראשון א"כ פשיטא דלא קנה כלל ובטל הקנין לגמרי וכמו דלא היה קנין כלל ואף דאמרינן הפקר ב"ד הפקר הא אינו קנין רק הפקר כמ"ש הג"פ ומק"ח סימן תמ"ח וא"כ לא קני כלל וז"ב. והנה מדי דברי במחלוקת הפוסקים אי מעות קונות או משיכה אזכיר מה דק"ל דהרי משנה מפורשת היא בשביעית פ"י בסופו כל המטלטלין נקנין במשיכה ולכאורה הוא מפורש כר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה אבל באמת אדרבא מבואר כר"י דהרי אמרו אח"כ וכל המקיים את דבריו רוח חכמים נוחה ממנו אבל יכול לחזור ואם נימא דמשיכה קונה דבר תורה מדינא קונה ולא שייך רוח חכמים נוחה ממנו אבל יכול לחזור וע"כ דכר"י היא מתנייתא דמה"ת מעות קונה וע"ז קמ"ל דאף דעקרו חכמים קנין כסף והעמידו על משיכה וכל שלא משך אינו קונה בכסף ומ"מ אף אם לא משך כל שנקנה בכסף אין רוח חכמים נוחה ממנו וכמ"ש הרמב"ם והרע"ב וא"כ מבואר כר' יוחנן ולר"ל קשיא דלא שייך לומר דגם לר"ל דמשיכה מפורש מה"ת בלא משך א"י לחזור בו דהא לר"ל לא שייך קנין מעות כלל ולמה לא יכול לחזור בו. אמנם אחר העיון הדברים נכונים דהרי אמרו בב"מ דף מ"ח דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל וע"ש בתוס' ד"ה דברים דמבואר מדבריהם דאף לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה מ"מ כי יש מעות בהם דברים קאי באבל ומינה דדברים בלבד עכ"פ אין רוח חכמים נוחה הימנו וא"כ שפיר אמר במשנה דכל המטלטלין נקנין במשיכה והיינו מה"ת לר"ל ומ"מ אף שלא משך כל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו והיינו משום דדברים בלבד צריך לקיים דבריו. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בב"מ שם דרבא אמר אנו אין לנו אלא רוח חכמים נוחה הימנו והדבר תמוה דמה קמ"ל רבא בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה ממנו וכתבו דקמ"ל דאין רוח חכמים נוחה ממנו לאו היינו מ"ש דקתני ברישא והדבר תמוה דזה פשיטא דאל"כ למה חלקו לשני בבות וגם אם בדברים בלבד שייך מ"ש א"כ הי' לו למתני רק הסיפא ואנא נדע דמכ"ש ברישא ביש דברים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הברייתא אמרה ר"ש ור"ש ס"ל דדבר תורה מעות קונה וא"כ מסתבר דדברים ומעות קאי באבל ודברים בלבד עכ"פ צריך לקיים דבריו כדי שיהיה רוח חכמים נוחה הימנו אבל לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה א"כ ממילא כל שלא משך אף דברים ומעות ה"א דלא יעמוד במ"ש רק דאין רוח חכמים נוחה הימנו ולפ"ז דברים בלבד לא יצטרך לקיים דברו כלל ועיין קצה"ח סי' ר"ד מ"ש בזה ג"כ כן ולפ"ז רבא דס"ל כר"ל דאמר קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל וא"כ ה"א דלא שייך כלל רוח חכמים אין נוחה הימנו ורק דאם מקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו דעשה לפנים משוה"ד אבל כשלא קיים לא עבר כלל וע"ז אמר רבא אנו אין לנו והיינו אנו דס"ל להלכה כר"ל אין לנו בדברים אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ולכך היפך הדברים ואמר דאנו אין לנו רק אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו דהוא מפרש דהא דאמר ר"ש בדברים בלבד אין רוח חכמים נוחה הימנו משום דלדידי' בדברים ומעות קאי באבל אבל לדידן באמת בדברים בלבד אין בו שום איסור רק דאם מקיים רוח חכמים נוחה הימנו וז"ב. ואולי יצא לו לרבא מהמשנה דשביעית הנ"ל דאמר וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו ומשמע הא לא קיים דבריו איסורא ליכא וכעין זה דקדקו הש"ס ביבמות דף כ' ולמה לא נקט המשנה להיפך דכל שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו וע"כ דהמשנה מיירי באין שם מעות רק דברים בלבד ולכך כל שלא קיים ליכא איסור רק כשמקיים רוח חכמים נוחה הימנו וז"ב כשמש ועיין בתוסי"ט שם ואם נימא דמיירי עם נתינת מעות ודייק רבא דבזה המקיים רוח חכמים נוחה הימנו וכל שאינו מקיים אין נוחה הימנו אבל כל דליכא נתינת דמים לא שייך זאת כלל. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שם בב"מ הביא משם הרא"ש דמה דאמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה ממנו לא קאי אהך ברייתא אלא על המשנה דמס' שביעית דקתני וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו וקמ"ל דלא תימא דקאי במי שפרע אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והדברים תמוהים ודחוקים דמלבד דדחיק דקאי על המשנה שלא הזכיר כלל מה גם דא"כ הוא תמוה דהש"ס מקשה על ר"ל ומביא ברייתא דר"ש דבאמת ר"ש ס"ל כר"מ ולא היה לו להביא אלא המשנה ורבא מפרשו אליבא דר"ש דעכ"פ אין רוח חכמים נוחה ממנו וע"כ מחוורתא לפענ"ד כמ"ש דרבא קאי על ר"ש דלדידי' במעות ודברים קאי במי שפרע וע"ז אמר דזה לר"ש אבל לדידן גם במעות ודברים אין רוח חכמים נוחה ממנו בלבד הוא דאיכא אבל בדברים בלבד אין שם איסור רק באם קיים רוח חכמים נוחה ממנו ודו"ק היטב. אחר זמן רב מצאתי בשל"ה מס' חולין בענין משא ומתן באמונה דף קצ"ז בדפוס קרטשין האריך במשנה זו ולא נפניתי לראות אם הוא נוגע לעניני וברצות ד' אעבור עליו בל"נ. והנה לכאורה ש"ס ערוך מסייע להפוסקים דס"ל דד"ת מעות קונות וכר"י דלא כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה דהרי פריך הש"ס בקידושין דף נ"ד אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן את הכסף וקם לו אמר רחמנא ופירש"י דאין הקדש נקנה במשיכה וע"כ כר"י דממון הדיוט הוא והוצרך הש"ס לומר דמ"מ הלכה כר"מ דהא תנן בבחירתא כוותיה ואי נימא כר"ל א"כ משיכה מפורשת מן התורה וקונה אף בהקדש דבשלמא לר"י דהדיוט קונה מדרבנן במשיכה וגבוה בכסף שפיר משא"כ לר"ל אבל ז"א דגם ר"ל מודה דרשות הגבוה בכסף וכדאמרו במשנה קידושין דף כ"ז ומשום דונתן הכסף וקם לו ושאני הקדש מהדיוט דשייך בי' משיכה ומוציאו מרשות לרשות ס"ל לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה משא"כ הקדש דבכ"מ דהוא ביגזא דרחמנא איתי' ל"ש בי' וכמ"ש בשיטה מקובצה בב"מ דף מ"ז ע"ב לר"ל וא"כ לכך שפיר פריך והא ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא ואף לר"מ דס"ל הקדש במזיד מתחלל מ"מ מעשר לא מתחלל דלכך לר"מ במעשר לא קדש בין בשוגג בין במזיד ועיין קידושין דף נ"ג ובתוס' שם ד"ה אף במכר ע"ש וא"כ לר"מ דממון גבוה הוא הוה דינו כהקדש וא"כ למה ירוויח סלע וא"כ בין לר"ל ובין לר"י כסף קונה בהקדש ולא הדיוט ואף לשיטת רש"י דר"י יליף דכסף קונה ד"ת מונתן הכסף וקם לו ואפ"ה עקרו חז"ל קנין כסף היינו בהדיוט אבל הקדש נשאר כמו שהי' וקונה בכסף ולא במשיכה. אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת הר"ש במעשר שני פ"ד משנה וא"ו וכן הוא שיטת הראב"ד פ"ח ממעשר שני ה"ז שפירשו דהלוקח מרוויח סלע והיינו דהמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה ומ"מ אינו מתחלל רק על כסף דהו"ל כהקדש אבל מ"מ אינו הקדש גמור דלענין המוכר והלוקח הו"ל כהדיוט דנדון במשיכה ע"ש ובתוס' יו"ט שהאריך בזה ולפ"ז שוב יקשה מ"פ הש"ס דלמא אתיא כר"ל דמשיכה קונה מה"ת וא"כ כאן גם בהקדש קונה במשיכה דכל הטעם דל"מ משיכה בהקדש משום דהוא ברשות גבוה תמיד וכאן כיון דאינו כהקדש גמור ונדון במשיכה בין המוכר והלוקח וא"כ שוב גם לגבוה מהראוי שיהיה משיכה קונה לר"ל. הן אמת דבלא"ה תמוה דגם לפי פשטת הדברים אין מקום לקושית הש"ס לשיטת הר"ש והראב"ד וכמ"ש בתוס' יו"ט דגם לר"מ ניהו דהוה ממון גבוה מ"מ יש לו ג"כ דין הדיוט שנקנה במשיכה ע"ש שנדחק. אבל באמת לפענ"ד דברי התויו"ט תמוהין דלשיטת הר"ש באמת צריך ביאור למה לא יהיה דינו כהקדש גמור ואדרבא לר"מ מעשר חמור מהקדש דאף במזיד לא מתחלל ובכ"מ שהוא שם מעשר עליו. וע"כ נראה דבאמת לר"מ אה"נ שהוא כהקדש גמור ואינו נקנה במשיכה אבל הר"ש קאי לפי המסקנא דהך משנה כר"י דס"ל דמעשר ממון הדיוט הוא וס"ל דאף דיש לו דין הדיוט מכל מקום לא גרע בזה ממעלתו לגמרי שיהי' לו דין הדיוט ממש דמכל מקום המצוה לאכלו בירושלים בקדישה ולכך אינו נקנה אלא בכסף כהקדש אבל בין המוכר והלוקח כיון דהתורה נתנה לו רשות שיתן במתנה ומחלל לר"י לכך נקנה במשיכה וז"ב כשמש ולכך שפיר פריך הש"ס לר"מ למה ירוויח סלע הא ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא בהקדש דלר"מ עדיף מהקדש ודו"ק היטב ועיין בהרמב"ם בפירוש המשנה וכפי הנראה שם פירש ג"כ כהראב"ד והר"ש ודלא כפירושו בספרו היד ובשו"ת זקני הגאון בעל שער אפרים סי' פ"ה שהרגיש בזה שדבריו סותרים למ"ש בחיבורו אמנם מ"ש לפרש הסוגיא אליבא דפירושו תמהני שהרי פירושו כפירוש הראב"ד והר"ש וגם התיו"ט לא הרגיש בזה רק על הרע"ב והרי הרב הרמב"ם אומר כן. וכבר פירשתי הדברים דאזלו לפי המסקנא דהמשנה אתיא כר"י ובזה ניחא מה ששינה הרמב"ם בחבורו משום דלפמ"ש הרמב"ם בחבורו דמעשר ממון גבוה וכר"מ שוב אין מקום למשנה זו וע"כ השכיל הרמב"ם לכתוב בידינו באופן שיוסכם לפסק הלכה והמעיין בכ"מ ימצא כי כיון לזה. והנה שאלני מתלמודי ני' דלפי מ"ש הרמב"ם פי"א מתרומות ה"י וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף שלא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אף שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשך והיינו דאזיל לחומרא וא"כ קשה על פירוש הרמב"ם דהלוקח מרוויח לעצמו הסלע וא"כ למה ירויוח לעצמו הסלע נימא כיון דמה"ת לא קנה עד שיתן הכסף א"כ ניזל לחומרא ולא יועיל הקנין משיכה ויצטרך לחלל הפירות על סלע שני. והנה בפשיטות השבתי דלפמ"ש הג"פ סי' ק"כ דקנין דרבנן ל"מ להיות קנין תורה רק הפקר בלבד ולא שיעשה קנין ועיין במק"ח סי' תמ"ח והרבה הארכתי בזה בכמה תשובות וא"כ לא נעשה רק הפקר ולא נקנה לו ולכך יכול לחלל גם הסלע השני על פירות האלו דהיינו שכיון שכעת שוים הפירות שני סלעים א"כ ניהו דלהמוכר אינו נותן רק סלע אחת אבל הוא לעצמו יכול לחלל גם הסלע השני על אותן פירות ונמצא מוותר סלע לעצמו. אמנם כעת ראיתי דלק"מ דלשיטת הר"ש והראב"ד א"כ דין הדיוט יש לו למעשר ושפיר קונה במשיכה ואף דבהקדש אינו קונה רק בכסף הא לגבי הלוקח דין הדיוט יש לו וא"כ לכך הוא לעצמו יכול לחלל דעדן לא קנה הפירות שיהיה נתפס עליהם קדושת המעשר ויכול ליקח השני סלעים ולחלל על פירות האלו. ובזה נראה שלכך שינה הרמב"ם בחבורו ממ"ש בפירוש המשנה דלפמ"ש בחבורו לפסק הלכה אליבא דר"מ דאליבי' דין הקדש ממש יש לו למעשר ועוד עדיף מיניה לכך שפיר פסק דא"י ליתן רק סלע אחת והשכר למעשר והיינו שס"ל להרמב"ם דגם בהקדש קונה לחומרא במשיכה דלא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש וכדאמרו בהדיא בקידושין דף כ"ט וא"כ כיון שנמשך בסלע כבר נתפס ע"ז קדושת המעשר ולא יוכל לחלל הסלע השני על הפירות האלו דפירות האלו כבר נקנו למעשר וא"כ הוה קדושת מעשר עליהם ואין לו במה לחלל אבל להיפך בנתן מעות ל"ש לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש דהא הדיוט ג"כ קאי במי שפרע וכדאמרו בקידושין שם וא"כ אתי שפיר כל דברי הרמב"ם ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד. ומ"ש הראב"ד דבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו הנה מלבד די"ל דדוקא לחומרא אמרינן כן וכמ"ש הכ"מ ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו אף גם דדברי רשב"ג אפשר דהוא לשיטת ר"י דמעשר ממון הדיוט הוא וס"ל דמשיכה מפורש ד"ת אבל להרמב"ם דפסק כר"מ וכר' יוחנן דכסף קונה אתי שפיר כל דברי הרמב"ם ודו"ק היטב כי מובטחני שיש לי פנים בהלכה דמתריצנא לכל דברי רבינו בקושטא ודו"ק: