שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ״א (ד׳)

פרק אין עומדין אות קי"ב א"ל לא סבר מר שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כה"ג וכו' הנה הך דמצנפת בראש כ"ג לא נזכר בגיטין שם בזה רק זה דרשת ר"ח שם ונראה שנשתרבב הנוסחא מהך דר"ח אבל לפענ"ד כמו שהגירסא בש"ס כן הנכון כי באמת ק"ל למה שאל רבינא מדרשת ר"ח ולא שאל מהמשנה דגזרו על עטרות חתנים וע"כ צריך לומר דבהמשנה מבואר דלא גזרו רק על עטרות חתנים א"כ בנשואין ראיה ולכך הקשה מהדרש דמצנפת ועטרה ופשטת הכתוב על כל אדם וגם הנשים בכלל וע"ז חידש לו דנמצא דכה"ג וכדדרשת ר"ח ודו"ק והנה מה דאמרו וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה עיין רש"י מ"ש בזה והוא תמוה דלפענ"ד הכוונה דהנה העטרה הוא בראש המלך והמצנפת הוא בכה"ג וכ"כ הרמב"ן פ' ויחי כי חטא של בני חשמונאי הי' על שלקחו להם מלכות כי הכהנים אין להם להיות מלכים ע"ש וזה שפריך וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה והיינו דבני חשמונאי נהרגו בשביל זה ואח"כ לא הי' שניהם ביד אחד וע"ז אמר דעטרה קאי על ראש כל אדם דכל שהיה הכה"ג משמש היה עטרה על ראש כל אדם וכל ישראל בני מלכים לא דוקא המלך לבד ובזה מדוקדק מה שהקשה דהיה לו לומר מה ענין עטרה אצל מצנפת ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא הי' דאין הכה"ג רשאי לקחת לו המלוכה ובני חשמונאי נענשו. שם המקיז דם לבהמת קדשים עיין תדר"י שכתב והכי אמרינן בתרומה וכו' והוא סתום וצ"ל תמורה דף ל"א. פרק כיצד מברכין אות קנ"א בא"ד ובזה אנו מתרצין מה ששואלין העולם ומזה הטעם נמי היו מברכין לאכול את הפסח ולא היו מברכין שהכל וכו' מפני שטפל הוא אצל פת שאכל מתחלה מפני כיון שחייב באכילתו לכאורה תמוה מ"ש לברך שהכל דכל שהוא בתוך הסעודה א"צ לברך כלל ואפשר כיון שחיוב לאכלו הוה לעצמו דבר חשוב וקובע ברכה לעצמו וע"ז תירץ כיון שחיוב הוא לאכול הו"ל טפילה לפת ואינו מברך כלל ברכה רק לאכול הפסח כנלפענ"ד אבל קשה לי מהא דכתבו התוס' בפסחים קכ"א ד"ה כשתמצא לומר לדברי ר"י וכו' בשם ר"ח כ' שברכת פסחים על עיקר פוטר את הטפל והלא החגיגה ג"כ חיוב ומהראוי היה לברך ברכת לאכול שלמים דהא יודע היו שמחוייב לאכול החגיגה ג"כ וצ"ע ואפשר כיון דחגיגת י"ד אינו רק רשות ובא במועט לא הו"ל דבר חיוב מיהו עדיין קשה דהא כעת שהביאו חגיגה היו שוב יודע שצריך לאכול וצ"ע: שם אות קנ"ה בתדר"י ד"ה לא שנו אלא בשבתות וי"ט וכו' במסכת נדרים משמע דיום הקזה ויום שנכנס למרחץ ויום שיצא עיקר הסעודה הוא היין וקובע סעודתו על היין. הנה לא נמצא במסכת נדרים וגם בהרא"ש ציין נדרים ל"ח ובמעד"מ שם הרגיש בזה ע"ש ומהתימה שגם בטוש"ע סי' קע"ד וסי' ער"ב לא נמצא מוזכר זאת ואף שהראב"ד כתב דלדידן שהיין מצוי הו"ל כל הימים כשבת ויו"ט מכל מקום היה להם להזכיר זאת וגם בסי' רכ"א ביו"ד לאראיתי בהחפזי מוזכר כוס של בית המרחץ וצ"ע כעת. והנה הרמב"ם פ"ד מברכות הי"ב מזכיר ג"כ הקזה ומרחץ ע"ש בכ"מ ובלח"מ הקשה מהא דכתב הה"מ פרק למ"ד משבת דצריך שיקבע להיין בשבתות ויו"ט והביא ראיה מכאן והרי כאן משמע דלא היה חיוב רק רגילות שהרי אביי היה אומר אנא נמלך אנא והיה מברך על כוס וכוס. ולפענ"ד אין ראיה דשאני אביי דאמרו בכתובות דף ס"ה ידענא בי' בנחמני דלא הוה שתי חמרא והיינו מפני שהיה עני כמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם הקדמונים וא"כ כיון שהיה עני אין עליו חיוב דעשה שבתך חול ועיין במ"ק דאביי היה עני וכן מבואר בעירובין דף ס"ח ע"ש דלא היה אפשר לו לוותר מעטפת בכל שבת וא"כ אין ראיה וצ"ל דמה דאמרה חומה שלדידיה אשקה בשופרזי או דהיתה צריכה לרפואה או דהיה עושה יותר על כחו וכבדה יותר מעל גופו אבל הוא לא היה שותה. וראיה ברורה נראה לפענ"ד דהרי רש"י פירש על הא דפריך לא סבר לה מר להא דריב"ל ופירש"י דבי"ט לא נמלך אנא הרי דביו"ט מחוייב לקבוע על היין וע"ז השיב אנא נמלך אנא ופירש"י אני איני רגיל לקבוע על היין והיינו הוא דוקא ולא אחר ועיין פסחים ק"ג ע"ב ברשב"ם ושם לא פירש כן וע"כ כמ"ש ודו"ק ועיין פ' שלשים בשבת ה"ט בכ"מ וכתבתי על הגליון דהלח"מ כאן לא הבין כן דברי רבינו כמו שהבין הטור והטור בא"ח סי' קע"ד פירש דרגיל לשתות ואזיל לשיטתו ודו"ק היטב שם אות קס"א בתדר"י הביאו לפניו מלוח ע"ש שכתב דל"צ להשמיענו דהעיקר פוטר הטפל ולכאורה לפמ"ש התוי"ט דלכך דקדקה המשנה ונקט מלוח בתחלה דאסור להקדים הטפל ולא יברך עליו א"כ יש לומר דזה קמ"ל. אמנם נראה דאם נימא כן שוב יקשה מה סיים זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה דזה ל"צ להשמיענו וע"כ כמ"ש התדר"י ושפיר מה דאמר כל שהוא עיקר היינו אף שהפת טפל וכדומה כל הדברים שנעשים לפעמים טפל ודו"ק ובמ"ש תדר"י יתיישב מ"ש עמו טפלה והרי לשון עם כתבו התוס' ישנים דף כ"ו דעם ד"א דהד"א הוא עיקר ולפמ"ש אתי שפיר דגם כאן הפת עיקר בכל מקום ורק כאן נעשה טפלה ודו"ק היטב. פרק שלשה שאכלו אות קס"ד בד"ה שלשה שאכלו עיין תדר"י וברא"ש דחה זאת ובעת לימודי היה קשה לי מדף מ"ז בהא דאמר רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא וכו' דשם מבואר דלא כתדר"י ומצאתי במ"ג סי' קצ"ז ס"ק ד' שכבר הרגיש בזה הפר"ח ע"ש מ"ש בזה וכעת נראה דדוקא היכא דיתבי כולהו ואכלו בזה אף דלא הוקבעו מתחלה יחד אמרינן דהוה כקבעו אבל כאן דר"ש לא היה בתחלה ואח"כ בא פשיטא דלא יכול לחייב אותם בזימון ומה נ"מ יחיד לרבים ודאי אין בכחו לחייב וז"ש רש"י ואי אתה מחייב ניעור בזימון ודו"ק היטב. שם אות קע"א בתדר"י מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב במעד"מ תמה שנעלם מהתדר"י ש"ס מפורש ברכות דף מ' דאמרו בהדיא תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא מדעקרו בבית אבל אלמא דלא אמרו כלל וכבר כתבתי בזה בחבורי כת"י על הש"ע יו"ד סי' שע"ט וכעת נראה בפשיטות דהנה לפירוש תדר"י יקשה מה זו סברא לומר פעמיים הטוב והמטיב ולפענ"ד נראה דהנה למ"ד לאו דאורייתא ונתקנה בביתר על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה א"כ גם על שאר המתים יש לומר כן שאף שנשתהה איזה שעות אפ"ה לא הסריחו ונתנו לקבורה ור"ע ס"ל כיון דכבר אמר הטוב והמטיב שנתקן על הרוגי ביתר ממילא די בזה דהמתים על מטתם שלא נשתהו כ"כ ולא שייך רשות על הקבורה ולמה יאמרו הטוב והמטיב ועכ"פ מדברי שניהם נלמד דטוב ומטיב לאו דאורייתא ורק ביבנה תקנוהו וז"פ וברור ולפענ"ד בזה"ז במקום שהרשיון שלא להלין המת מ"ח שעות בודאי יש לברך הטוב שלא הסריח והמטיב שניתן לקבורה ודו"ק: