שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ׳ (ה׳)

והנה לפנינו מבואר ברא"ש שכתב ומשום חרכו נמי לא דאימור לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו הרי בהדיא אף דלהמורייס צריך שיהיה לחם קלוי וא"כ נתכוין לחרוך לצורך המורייס ואפ"ה כל דלא נתכוין לשם פסח הוה מלתא דלא רמיא עליו דא"ל דש"ה כיון דלשם מורייס א"צ כ"כ חריכה דא"כ היה לו לומר דשמא לא נחרך יפה דא"צ כ"כ חריכה וע"כ דגם למורייס כל מה שנתחרך יותר הוה המורייס טוב יותר ואפ"ה חיישינן שמא לא חרכו כ"כ משום דלא נתכוין לשם פסח הרי מבואר כסברת הצ"ץ שדחה דברי הרב השואל ועיין ק"א לבן הצ"ץ שם שראייתו אינו כלום לפענ"ד וכתבתי בזה בתשובה אחרת. והנה הראב"ד בפ"ב מט"א שם כתב דאם היו סרוחין מתחלתן כגון פרש שבבהמה ודאי טהור אף שהכלב מלקק בהם. והנה לכאורה היא משנה מפורשת בפ"ו דמכשירין דהרעי אינו מכשיר וכ"כ הרמב"ם פ"י מט"א ה"ז דאינו מטמא ולא מכשיר דלא חשיב משקה. אך מה שאני תמה מהא דמבואר בתוספתא דמקוואות והובא בר"ש פרק עשירי ממקואות משנה ח' שתה שאר משקין אעפ"י שטבל והקיאן טמאים נסרח או שיצא מלמט' טהור הרי דמשקה סרוח אינו מטמא ועפ"י מטומאת אוכלין ה"ח ובראב"ד וכ"מ וצ"ע דעכ"פ מבואר שם דגם במשקה שייך נסרח וגם מ"ש הראב"ד דבסרוח מתחלתו ודאי טהור אני תמה דבירושלמי פי"א מתרומות גבי דבש תמרים מבואר שם דמשקה סרוח מעיקרו טמא ואף שבתחלה מפלפל שם בזה אבל עכ"פ מבואר שם לבסוף לענין מיחל היוצא מזיתים דהוא משקה סרוח דחכמים ס"ל דטמאין ובתחלה רצה לומר דגם ר"א מודה בזה וע"כ צ"ל דשאני רעי דאין שם משקה עליו אבל משקה סרוח מעיקרו ודאי טמא ולהראב"ד הוא להיפך וצע"ג בכ"ז. וד' יאיר עיני במאור תורתו ועיין תוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ד"ה ור"י שכתבו דמשקין לכי מסרחי אין שם משקה עליהן ולא אפשר לתרומה שתעשה חולין ע"ש הרי דמשקה סרוח אינו מטמא דלא כהראב"ד ודו"ק היטב. וגם פשטות לשון הירושלמי פי"א דתרומות מבואר כרבינו כמ"ש הרא"פ שם וצע"ג להראב"ד אבל באמת להרמב"ם קשה טפי דהיאך אפשר דבמשקה סרוח מעיקרו יטמא וכשנסרחה אח"כ טהור מטומאתו מיהו יש לומר דמזה ראיה למ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"ג דבבריה הסרוחה מעיקרא אסורה אפילו שנסרחה ונפגמה אח"כ ואף להה"מ דלא ס"ל כן מ"מ עכ"פ במשקה הסרוחה מתחלתו ודאי דקרי משקה כל שהיא עומדת כאשר היתה סרוחה ומש"ה ל"ק מרעי דזו נסרחה אח"כ אבל לשיטת הראב"ד קשה דהרי משמע דוקא סרוחה מעיקרו אבל כל שנסרחה אח"כ כגון שנסרחה לבסוף ודאי גם משקה אינו מכשיר ולא עוד דהראב"ד בעצמו כ' דבפרש בהמה דמותר והרי במשקה סרוחה מעיקרו טמא וא"כ דברי הראב"ד צע"ג. והנה בדברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל לענין אוכל אדם שנפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי לכלב אם מקבל טומאה מחדש. הנה מצאתי בירושלמי פ"ד דחלה על משנה דנוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' עד שתסרח ואמרו בירושלמי מאי עד שתסרח מאוכל אדם או עד שתפסל מאוכל כלב נשמעינה מן הדא נסרחה מאוכל אדם מטמא טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה מטמא טומאת אוכלין ואת אמרת מאוכל כלב אלא מאוכל אדם ופירש המפרש די"ל דכיון דאכתי ראוי' להפריש עלי' איך רשאי לטמאה ע"ש ולדברי הראב"ד היא תימה דמבואר דאינה מקבלת טומאה מחדש ושפיר ראוי לטמאה וע"כ כשיטת הרמב"ם דיצא מתורת אוכל ובזה לא יועילתירוצו של הצל"ח בפסחים דף ט"ו ע"ש באות נון והבאתיו למעלה ולפענ"ד היא תימה גדולה להראב"ד ומה שמטמא טומאת אוכלין מיירי כשכבר נטמא קודם שנפסלה מאכילת אדם ולא נפקע טומאתה להרמב"ם עד שתפסל מאכילת כלב אבל לקבל טומאה מחדש היא דוקא כשעדיין ראוי לאכילת אדם וצע"ג לשיטת הראב"ד: