שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ׳ (ד׳)

והנה כבר הבאתי דברי המג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד שהקשה על הרא"ש ולפי שלפענ"ד נראה שדברי הרא"ש וטור ברורין ע"כ מוכרח אני להעתיק דברי הרא"ש וז"ל ר"פ כ"ש יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאעפ"י דבטלו דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום כיון דהוא קאכיל ליה אסור וכ"כ הרב אברצלוני ז"ל וה"מ דמותר בהנאה לאחר זמן אבל באכילה לא ומה"ט נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל לי' דתנן אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ויש מי שאומר המורייס שעושין האידנא שקורין אלמורי שמשימין בו. לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע"י תערובות שעובר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן להו לרבוותא דאסרין ליה לאחר פסח דלא שרי ר"ש וכו' ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם הפסח מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כ"כ אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור והטור הבין מזה שאסור באכילה ומותר בהנאה וכפי משמעות לשון הרא"ש וע"ז תמה דהא הי"א נמי לא אמרו רק דמותר בהנאה ובמה נחלק הרא"ש ע"ז וע"כ כתב המג"א דכוונת הרא"ש דכל דראוי לאכילה קצת אסור אפילו בהנאה ובחרכו דאינו ראוי כלל לאכילה הוא דמותר אבל כל שראוי קצת אסור אף בהנאה ולפענ"ד דברי הטור נכונים דלדבריו שהי"א לא התיר רק בהנאה א"כ לא הו"ל למכתב סתם שמותר אחר הפסח והיה להם לכתוב שמותר בהנאה אחר הפסח. אמנם באמת ביאור הדברים ימצא המעיין בב"י שבתחלה הביא דברי הר"ן שכתב דהא דאמרו דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאו דוקא ואפילו באכילה מותר דיצא מתורת פת טרם שחל איסור חמץ אלא משום דאין דרך אכילה בפת חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפילו אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמתהני מינה וע"ז הביא דברי הרא"ש שחולק דאף שבטלה דעתו אצל כל אדם אפ"ה כיון דאכיל ליה אסור והנה ע"כ שהרא"ש ס"ל כיון דמחשבו ואכיל לי' מחשב הנאה ומעתה הי' דעת הי"א דאלמורי כיון שהוא חרוך מותר בפסח והיינו דהם ס"ל כדעת הר"ן ועדיפא מיניה דאף אלמורי שחרוך קצת ג"כ אכילה דידי' לא ליחשב אכילה רק שהנאה הוה וחרכו קודם זמנו מותר בהנאה וע"כ כתבו סתם שמותר בפסח והיינו שהאכילה ג"כ אינו רק הנאה וכמ"ש הרא"ש וע"ז חולק הרא"ש דכאן מחשב אכילה דהרי לא נתחרך לגמרי ודרכו למיכל ואסור באכילה אבל בהנאה באמת מותר. איברא דאכתי תקשי דלענין איסור אכילה לא היה צריך הרא"ש לומר דמורייס אורחי' למיכל הכי ת"ל דאף כשבטל דעתו אצל כל אדם כתב הרא"ש דמכל מקום כיון שהוא אכלו חייב ולמה לו טעמים אחרים ומהתימה על הי"א שהיה לו להביא מכאן ראיה דהרא"ש כוון לאסור אף בהנאה ולכך הוצרך להעדיפו מחרכו קודם זמנו. אמנם אחר העיון הדבר נכון דהנה דברי הברצלנוני תמוה דמביא ראי' דאסור באכילה מהא דאמרו גבי כותח דאכיל ליה אסור והוא תמוה דהרי אמרו בהדיא בפסחים דף מ"ד הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי שריף ליה בעיניה בטל דעתו אצל כל אדם הרי דאדרבא עי"ז פטור ולא אמרינן דמ"מ הא קאכיל ליה ונתקשיתי בזה. ומצאתי בקרבן נתנאל על הרא"ש שעמד בזה ונדחק ע"ש. אמנם לפענ"ד הדבר נכון דהנה טעמו של הרא"ש היא ע"כ אף דבטל דעתו אצל כל אדם מ"מ אם אכלו אסור ע"כ משום דאחשביה מדאכלו והנה כבר נודע מ"ש המפרשים בטעמו של רבינו יקיר דס"ל דלא אמר ר"ש כ"ש למכות רק בעיניה אבל לא ע"י תערובו' משום דכשהוא בעין שייך לומר אחשביה כמ"ש הריטב"א אבל בתערובו' לא שייך אחשביה דדלמא החשיב להיתר ולפ"ז בשלמא בכותח שהוא חמץ ע"י תערובות שפיר אמרו דאם לא טיבל בו רק אכלו בטל דעתו אצל כל אדם דא"ל דאחשבי' מדאכלי' דיש לומר דלא אחשיב להחמץ רק להתערובות היתר שים בו אבל בחרכו קודם זמנו שהוא אינו רק חמץ לבדו שפיר אמרינן מדאכלו ע"כ דאחשבי' וז"ב ולפ"ז באלמארי' שהוא מורייס שמשימין בו לחם קלוי פשיטא דהיה מותר דל"ש אחשביה כיון דהוא חמץ ע"י תערובות ולכך הוצרך הרא"ש לחלק דשאני חרכו דלאו אורח ארעא למיכל משא"כ מורייס דאורחי' למיכל הכי לכך אסור וא"כ לא צריך לטעם דאחשביה. ובזה נלפענ"ד טעם ברור דלכך אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה דבאמת כיון שבמורייס דרכו למיכל הכי אף שהוא חרוך א"כ אוכל חמץ אבל הנאה אינו נהנה מהחמץ דהנאה יש לו מהמורייס אבל מהחמץ לא נהנה וניהו דאינו פגום אבל איסור הנאה לא שייך בזה דמ"מ לא נהנה כנלפענ"ד והוא נעים ונחמד. ומן האמור הן נסתר מחמתו הבנין מפואר שבנה הגאון בעל אבן העוזר בפסחים בסוגיא דמשרת דכתב דחמץ ע"י תערובות הוא ק"ו מנוקשה דהשתא נוקשה דלאו בר אכילה הוא כלל שייך לומר דבטלה דעתו אצל כל אדם ואפ"ה לקי מכ"ש בחמץ ע"י תערובות ואוכלו בלי טיבול רק בעיני' ע"ש. ולפמ"ש יש לומר דשאני התם דשייך אחשביה מדאכלו משא"כ בכותח דאפשר דאחשביה לההיתר. והנה מדברי הרא"ש הנ"ל יש ללמוד במה שהאריכו הב"י והמ"כ בסימן תמ"ב אם עירב בכוונה קודם הפסח אי מותר ועיין ט"ז שהאריך בזה והרי הרא"ש כתב דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערב ולשהויי לא. ומיהו אין ראי' משם דהרי כאן מיירי באין ששים ובכה"ג ודאי עוברין על ב"י ולכך אסור לשהותו כל שעירב בכוונה וזה עולה כפירוש המ"כ דבשלא בכוונה אף שעוברין מותר לאח"פ ובעירב בכוונה ואין בו ששים הוא דאסור. ובזה מיושב מה שהקשה בק"נ דהרא"ש כתב ר"פ אלו עוברין דשכר המדי מותר לשהות ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי ביש ששים ואף שנותנים מעט שעורים להחמיץ אפשר דלא חשוב כ"כ דבר המחמץ שיהי' כמו מעמיד ועיין בס"ה כאן ובמג"א ס"ק ט' או דמחמץ אינו אסור בשא"מ ועיין פר"ח סימן צ"ח שהאריך בזה אבל כל שחייב לבער אסור כשמערב בכוונה ודו"ק. עוד יש ללמוד מדברי הרא"ש הללו מה שנסתפק בשו"ת צמח צדק סי' ס"ה באשה שבדקה עצמה טרם שהגיע זמן לספור שבעה נקיים כגון תוך יום ה' לשימושה דאינו עולה לה לענין תוך ג' ימים של שבעה נקיים שמצאה כתם וכתב הרב השואל שם דכל שבדקה עצמה שתהיה מותרת ללכת לבהכ"נ אף שלא בדקה עצמה לצורך ספירת שבעה נקיים לא אמרינן דבדקה ולאו אדעתה ככל מלתא דלא רמי' עליה דאינש דדוקא כל שלא נתכוונה לשום דבר הוה ככל מלתא דלא רמיא על דעתה אבל כל דנתכוונה עכ"פ לבדוק לענין שתהיה מותרת ללכת לבהכ"נ שוב אינו בכלל מלתא דלא רמיא עליה דאינש והצ"ץ חולק ע"ז ע"ש דכל שלא נתכוונה לאותו דבר שצריך בדיקה אמרינן דלא רמי' עלי' ע"ש: