שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ׳

במ"ש רבינו בפ"ב מט"א דכל אוכל שנפסל ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה והראב"ד השיגו דכל שהיה ראוי למאכל אדם מקבל טומאה עד שיפסול מאכילת כלב וקשה לי טובא לשיטת רבינו מהא דאמרו בפסחים דף מ"ה דהפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה אינה מטמאה ונשרפת עם הטמאה בפסח ולדברי רבינו מה קמ"ל דנשרפת עם הטמאה הא א"י לקבל טומאה ואף דתימא דרבינו פסק כר"נ שם דאמר דאינה מטמאה ופירש רבינו דאינה מקבלת טומאה כלל אכתי תקשה מהא דאמר שם כמאן אזלא הא דאמר כל המיוחד למאכל אדם וכו' והא כר"נ נמי אתיא דשם מיירי שכבר קבלה טומאה בזה פשיטא דמטמא עד שתפסל מאכילת כלב כמ"ש רבינו בהלכה י"ח שם משא"כ לקבל טומאה כיון שנפסל מאכילת אדם אינה מקבלה טומאה והיא קושיא גדולה לרבינו. והנראה לדעתי דהוא לשיטתו דפוסק בהלכות חמץ פ"ד הי"א דאף הפת עצמה אסור וחייבת בביעור משום דראוי לחמץ בו כמה עיסות אחרות וא"כ מקרי עדיין חמץ וכיון שמחשב חמץ עדיין בשביל זה א"כ ממילא יש לומר דגם לענין טומאה מקבלת טומאה עדיין וכדאמרו בפסחים שם דאיסורו מחשבו לענין טומאה ע"ש ודו"ק. ובזה מיושב הא דפריך בדף ט"ו מנשרפת עם הטמאה בפסח ומשני דעפרא בעלמא ולדברי הרמב"ם אין התחלה לקושיא דהא אינו מקבל טומאה וכבר עמד בזה הצל"ח ולפמ"ש אתי שפיר דהא כיון דראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות ומה"ט חשוב חמץ לענין שחייב בביעור ה"א שתקבל טומאה קמ"ל כיון דבעצמותו עפרא הוא לשיטת רבינו ולכך אינו מקבל טומאה. איברא דלפי"ז יקשה להיפך לשיטת הראב"ד דמקבל טומאה כל שהיה ראוי לאכילת אדם בתחלה א"כ אמאי נשרפת עם הטמאה. והנראה דלזה כיון הראב"ד בהלכות חמץ פ"ד הי"א דמוקי לה בירושלמי דמקודם נסרח ואח"כ נתחמץ דבכה"ג גם להראב"ד אינו מקבל טומאה ואהניא לי' שיטתי' ומעתה לרבינו לשיטתו יש לו ראיה ברורה דאף הפת חייב בביעור הואיל מחמץ עיסות אחרות דאל"כ יקשה לשיטתו מה קמ"ל דנשרפת עם הטמאה ובוא וראה כמה עמקו מחשבת הקדמוני' שכל אחד לשיטתו פירש בענין אחר ודו"ק כי הוא ענין נפלא. וראיתי במק"ח בסי' תמ"ב שהקשה דניהו דמחמץ עיסות אחרות מכל מקום הא הוה שלא כד"א ויצא לידון בדבר חדש. ולפענ"ד הדבר פשוט דמכל מקום כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות לאנפיק מתורת אוכל עד (שכ"א) שנטמא מחמת זה ממילא הוה כדרך אכילתו וז"ב. והנה בפלוגתת רבינו עם הראב"ד נראה לפענ"ד דיצא לו לרבינו דינו מהא דנחלקו בבכורות דף כ"ג ר"י ובר פדא דר"י ס"ל דבין טומאה חמורה ובין טומאה קלה עד לכלב ובר פדא ס"ל דטומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב והנה לכל הדיעות טומאה חמורה ודאי מהראוי להקל בה טפי מטומאה קלה דכיון שהוא טומאה חמורה כ"כ עד שתהיה ראוי לאדם וז"פ ולפ"ז יש לומר דרבינו מפרש הפלוגתא דר"י ובר פדא כך דזה ודאי דלר"י דמשוה טומאה חמורה לטומאה קלה וכבר כתבתי דבטומאה חמורה בודאי אין סברא שתקבל טומאה עד שתהיה נפסל מכלב וע"כ דר"י משוה אותם לענין זה דאם כבר קבלו טומאה בעוד שהיה ראוי לאדם ואח"כ נפסלה דפרח מינה הטומאה וגם בט"ק מסתבר לי' דכל שאינו ראוי לכלב פרחה הטומאה מינה אבל לבר פדא דאמר חמורה עד לגר וכל שהוא ראוי לאדם פשיטא דמקבל טומאה ג"כ וא"כ ממילא כשאמר בטומאה קלה עד לכלב היינו ג"כ שמקבל טומאה עד שתפסל מאכילת כלב אז אינו מקבל טומאה אבל לענין שתפרח הטומאה אז יש מקום לומר דלא נפרח הטומאה אף אח"כ ולפ"ז רבינו דפסק כר"י כמבואר בפ"א מאה"ט הלכה י"ג והלכה י"ד א"כ שפיר כתב גם בטומאה קלה כל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה וכל שנפסל מאכילת כלב אז פרחה טומאתו ולפ"ז הא דקאמר הש"ס מ"ט דבר פדא משום דכתיב לגר תתננה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא ואידך סרוחה מעיקרא ל"צ קרא למעוטי היינו דלבר פדא כל שנסרח מעיקרא בזה פשיטא ול"צ קרא דכל שלא היה ראוי לאדם מעיקרא אינו בר קבלת טומאה אף בטומאה קלה אף שראוי למאכל כלב וכמ"ש הראב"ד בפירוש לשיטתו: