שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן מ״ד (ו׳)

עוד נראה לי דבר חדש בטעם פסול סומא כמו דפסלה התורה חש"ו שאינם בני דיעה והיינו דיש להם דעת קלישתא ועיין ביבמות דף קי"ג וכמו כן סומא הא באמת ר"י ס"ל סומא אין לו בושת ניהו דלא קיי"ל כוותיה אבל מכל מקום ניהו דיש לו בושת אבל מכל מקום אינו כמו פקח. והנה כבר נודע מה ששאלו לחכם מהו בושת א"ל השכל ושאלו מהו השכל א"ל הבושת והיינו כי מי שיש לו הבחנה גמורה זה מרגיש ויתבייש ועיין בשו"ת מהר"א אבן טייאה סי' ל"ה הנספח לשו"ת תשב"ץ שהאריך בזה ולפ"ז כיון דהוא סומא אין לו הבחנה כ"כ להתבייש ולכך סבר ר"י דאין לו בושת וניהו דלא קיי"ל כן אבל עכ"פ יש לומר דדיעה קלישתא יש בו ולפ"ז זהו בסומא מתחלתו אבל כל שהיה פקח יש לו הבחנה גמורה ניהו דהוה פסול משום דבעינן ראיה והגדה כאחת שלא יהיה מחוסר בראיה בעת הגדה מכל מקום יש לומר דהטעם הוא משום דדלמא לא יוכל לכוין מדת מצרנהא דדלמא אקלש מעט השכל שלו וכבר אמרו גבי יצחק שאם אדם הולך בין הבריות אדם למד דעת מהבריות ויצחק כיון שהיה סומא כלוא בבית אינו לומד דעה וא"כ עכ"פ יש לומר דדעתא קלישתא יש בו. ובזה יש ליישב גם דברי ר"ת שמביא הקצה"ח סי' רנ"ט שם והקשה עליהם ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. והנה התוס' כתבו בגיטין דסומא פסול מן התורה רק דבגט כשר והביאו ראיה דהרי גם סומא מעיקרא קאמר הכי מ"ט ותמה בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' ע"ה דבהס"ד לא הוה תורת עדות כלל דהא לא בעי לומר בפ"נ ע"ש וכן הרגשתי ת"ל לעיל. ולפענ"ד דעכ"פ צריך לומר שהוא לשמה וא"כ צריך עדות והרא"ש כתב בפ"ק דמתוך שהאמינו לומר בפ"נ האמינוהו על השליחות וא"כ עכ"פ תורת עדות בעי ודו"ק ועיין ברש"י ב"ק דף פ"ו דכתב טעם דסומין פסולים משום שאיך יעיד שזה קטע לחבירו ידו והוא לא ראה ושם קאי לר"י דס"ל סומא אין לו בושת ולדידיה ודאי לאו בן דיעה הוא ודו"ק. אמנם לפענ"ד דיש לומר בפשיטות בטעם דסומא פסול דכל שאינו רואה א"כ ע"כ הוא מוכרח לשמוע מאיש שראה העדו' דאף דמכיר בטביעת עינא דקלא אטו יודע שזה האיש ששומע קולו הוא העושה זאת ודלמא אדם אחר עומד שם עושה זאת והאחר משמיע קול ולא זה הרוצח והמלוה או הלוה וא"כ הו"ל כעד מפי עד ולפ"ז כל שראה כשהי' פקח כל דיכול לכוין במצרנהא וא"כ היה מקום להכשיר דהא זה שראה כבר יוכל להרגיש ע"י משמוש היד ולא הוה כעד מפי עד ומכל מקום אינו כשר דשמא לא יוכל לדקדק היטב. ובזה מבואר היטב דברי ר"ת שלמד מהך דב"ב דאינו מועיל סימנים והיינו משום דלא יוכל לכוין מצרנהא ואמרינן דפסול לעדות ותמה הקצה"ח דאדרבא דמשמע דרק משום גזירת הכתוב הוא פסול ולא בשביל שא"י לכוין מצריו וסימנים מועילים. ולפמ"ש אתי שפיר דאם היה מועיל הסי' א"כ שוב לא הוה כמו עד מפי עד כלל רק דהוא יודע בעצמו ע"י משמושו והמעיד עפ"י סימנים אינו כעד מפי עד אם סימנים דאורייתא וע"כ דסימנים לא מועילים והו"ל כעד מפי עד ופסול משום דהוא סומא וז"ב כשמש. והנה למעלה כתבתי דמהא דאמרו בערכין דף י"ח בראיה והגדה תלי רחמנא משמע דהגדה פסול משום דמחוסר כמו בראיה כה עוררני אחד מלומדי למד בש"ק יתרו תרח"י דשם הפירוש דבעינן שיהיה ראיה והגדה כשר אף אם לא היה כשר באמצע. והשבתי דבאמת הפירוש כן אבל אכתי קשה מה יענה להך דפקח ונתחרט למה יכשר והרי נתחרש היינו שנשתתק כמ"ש הרשב"ם וע"כ דגם זה הוא פסול כמו בסומא וכל דכשר בשעת ראיה והגדה כשר וא"כ מבואר דהפסול משום פסול הגוף מיהו אין ראיה דאדרבא באלם כיון דאינו פסול הגוף רק משום דאינו ראוי להגיד כל דראוי להגיד אח"כ למה יפסול ועיקר הקושיא אינו רק משום סומא וא"כ אין ראיה משם אבל כבר כתבתי דבתוס' ב"ב מבואר כהקצה"ח אף דמרשב"ם לא משמע כן מ"מ יש לומר דגם הוא כיון דכל שפסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ממילא פסול משום דהוא אלם והוה פסול הגוף ודו"ק: