שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן מ״ג (ג׳)

ובזה מיושב היטב קושית התוס' בדף נ"ג ד"ה אלא ע"ש שהאריכו ולפמ"ש אתי שפיר דלענין מצה שבתודה ומנחות כל דבעי מצה נוקשה אסור דאינו מצה ולענין מה דבעי בחמץ שבתודה ובשתי הלחם שיהיה חמץ נוקשה לא הוה מה"ת וז"ב כשמש. ועיינתי בחידושי להלכות פסח סי' תס"ב שכבר הרגשתי בזה לדחות דברי הנוב"י וחפשתי בשו"ת נוב"י מהד"ת ומצאתי שבסי' נ"ז כפי הנראה הרגיש בזה בעל מראה כהן ומה שכתב שהגיס ראשו נגד דברי התוס' והרי מ"מ לא נקרא חמץ הנה הרגשתי בזה אבל ל"ק כלל דכיון דבמנחות אשר שיריה נאכלות לא מועיל נוקשה דמכל מקום אינו מצה וא"כ כל שגלתה התורה מאשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים ממילא אף שאינו רק נוקשה מקרי חמץ דעכ"פ מצה אינו שוב מצאתי סברא זו בחידושי רשב"א ביבמות דף מ"ם בהא דאמר אי לא מצה הוא מצה אמר רחמנא והקשה למה לא קאמר לא תאפה חמץ אמר רחמנא וכתב דחמץ נשמע חמץ ברור וחלוט אף שאינו מצה אבל חמץ ברור אינו ע"ש והוא ממש כמ"ש ודו"ק. עוד יש לומר דבאמת רש"י ותוס' נדחקו דמה ראה לרבות מנחת נסכים או לה"פ לחמץ טפי מכל המנחות. ולפענ"ד הדבר פשוט דכיון דבמנחת נסכים אינו רק נוקשה ה"א דלא יהי' חמץ ע"ז מצריך קרא שיהיה חייב בשביל חמץ ובלחה"פ ס"ד כיון דמדת יבש לא נתקדשה ואף שהיה יכול ליתן בביסא כל שלא לש רק בקשבילי' לא נתקדש קמ"ל וא"כ כיון דגזירת הכתוב הוא א"כ אין ראיה ולעולם בעלמא כל שהוא נוקשה אינו חייב ודו"ק: