שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן מ״א (ח׳)

והנה בגוף הדין דמשהה חמץ ע"מ לבערו דחידש הר"י בעל התוס' דאינו עובר עליו ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' פ"א הערה ע"ז דא"כ בהא דנחלקו כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וא"ל ר"א לר"י לדבריך הרי עובר על ב"י וב"י ולכך ס"ל דלא תקרא לה שם עד שתאפה וקשה למה לי' כל הטורח ולסמוך על הואיל וכתבו התוס' דכל דאפשר להיות בלי הואיל לא סמכינן על הואיל וקשה הא משכחת לה שישהה אותה ע"מ שיבערה ושוב לא יעבור על ב"י ולמה יאפה ויסמוך על הואיל ע"ש. ואני תמה על עצמי דאין התחלה לקושיא דהא ע"כ כוונתו שיאפה כל העיסה וישייר מה שצריך להפריש לחלה וישהנה ע"מ שיבערה וא"כ כל שתחמיץ א"א להיות זה לשם חלה ואף שהוא בשריפה אבל עכ"פ צריך לתת לכהן דבר שיכול להנות בשריפתה דהא חלה הוא לכהן וכשנטמאה צריך לשרפה ברשות כהן ועיין בפסחים דף ל"ד וא"כ כשיתן חמץ שוב לא יצא ידי חובת חלה דהא כל שאסור בהנאה וחייב לבערה פשיטא דלא יצא ידי נתינת חלה ועיין פסחים דף ל"ג ובתוס' שם ד"ה תתן וכיון שלא יצא בזה ידי נתינה חובת חלה שוב אין תקנה להעיסה האפייה ושוב הדרא פלוגתת ר"א ור"י לדוכתי' ולכך הוצרכו לחפש תקנה שלא יקרא לה שם עד שיאפה. ובזה הן נסתר מחמתו גם מה שהקשה בשו"ת אא"ז בעל מג"ש בפ"י סי' י"ג דלמה לא יבטל מה שיש לו בה ממון באותה חלה ואז לא יעבור על ב"י ע"ש שהביא מזה ראיה דא"י לבטל חמץ ידוע ואני תמה על עצמי דאיך יבטל דכל שיבטל שוב לא יצא ידי חלה והא בעינן שיתן לכהן החלה ואיך מבטל וממנ"פ באיזה שעה יבטלו אם יבטלו טרם שיקרא שם חלה לא יצא ידי חובת חלה ואם לא יבטלו רק לאחר שיקרא לה שם חלה יקשה לאחר שקרא לה שם חלה הכי בשביל דיש לו טובת הנאה בו דיכול לתנה לאיזה כהן ילך ויפקיר דבר שאינו שלו והוא של כהן וכבר קרא לה שם וגם הא שוב לא יצא ידי חובת חלה והוה כאילו שאל על החלה שהרי הפקירה ובטלה ושוב לא יצא ידי חובת חלה למפרע ולא יש בו חלה ושוב אסור לאכול כל העיסה. ובלא"ה נראה לפענ"ד דמ"ש הפ"י שגם יכול לבטל מה שיש לו בחלה דהיינו אי בעי היה משאיל עלה. לפענ"ד אי אפשר לומר כן דאף אם נימא דמה שיש לו בה טובת הנאה יכול לבטל וכמו דיכול להקדיש ולהחרים טובת הנאה כמבואר בערכין דף כ"ח מכ"ש דיכול לבטל אבל זה דוקא לבטל ט"ה שיש לו בה אבל כיון דמסיק הש"ס דטובת הנאה אינה ממון רק דאמרינן הואיל ויכול למתשל עלה יש לו בה דבר הגורם לממון והיינו לענין שיעבור עליה בב"י וכמו שכתב בחידושי פ"י שם דבחמץ דהתורה אמרה לא ימצא וזה מקרי עכ"פ מצוי בביתו כיון דיכול למתשל אבל שיהיה יכול לבטל זאת כמעט שאי אפשר לצייר בשכל דמה יש לו בה שיבטל והרי גוף דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואף למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היינו דוקא שישלם לו ההפסד אבל כ"ז שהוא בעין אינו ממון כמ"ש הצ"ץ סי' ל"א ובקצה"ח סי' שפ"ו ומכ"ש כאן דאם ישאל עליו שוב יעבור עלי' בב"י כל שלא יאפנה וז"פ וברור. ואני תמה על הגאון המג"ש שאיך נזרקה כזאת מלפניו ורציתי לחתור היבשה ולומר דהכי כוונתו דלפמ"ש הרמב"ן בשרשיו על המצות שורש י"ב דבמצות חלה שטובלת וכן בתרומה יש שתי מצות מצות הפרשה ומצות נתינה לכהן וא"כ כל שמפריש עכ"פ יצא ידי טבל והעיסה מותרת ומצות נתינה היא היא מצוה אחרת אבל אינה טובלת העיסה ואם כן שפיר מקשים במפריש מן העיסה ועכ"פ העיסה אינה טובלת. אבל לפענ"ד אי אפשר לומר כן דמלבד דלהרמב"ם אינו רק חלק מחלקי המצוה ומצוה אחת הוא ההפרשה עם הנתינה אף גם לדעת רמב"ן ודאי מודה שעכ"פ צריך להפריש דבר הראוי ליתן לכהן וכאן אינו מפריש דבר הראוי דעכ"פ יודע שסופו להתחמץ בלי שום מעשה ומה נותן לכהן ואף דהרמב"ן כתב שם דבחלה טמאה אינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור כמ"ש בבכורות יפה כתב המגלת אסתר שזה דוקא בחלה בזמן הזה אבל בזמן שהחלה מן התורה אין עיסתו מותרת עד שיתננה לו כדדרשו בשבת דף כ"ה בשתי תרומות הכתוב מדבר הטהורה לאכילה והטמאה להסקה וה"ה בחלה ע"ש וכן כתבתי גם אני למעלה וז"ב ופשוט לפענ"ד. ומ"ש הש"א בגוף דברי הר"י דמשהה חמץ כדי לבערו דמועיל דא"כ בכל לאו הניתק לעשה יהי' מותר לעבור על לאו שיוכל לקיים העשה. הנה יפה השיב בזה שארי הגאון במק"ח סי' תל"א. אמנם לפענ"ד גוף סברת התוס' הוא כך דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וא"כ כל שדעתו לבער יוצא מרשותו לגמרי ואינו עובר ואף דהתוס' כתבו זאת גם לר"י ולר' יוסי מותר בהנאה ושוב הוה ברשותו מכל מקום כיון דגם ר' יוסי מודה דצריך להסיקו בבת אחת כדי שלא יבא לאכול ממנו כמ"ש התוס' דף כ"ח בפסחים ד"ה ר"ש וא"כ פשיטא דעכ"פ כל שדעתו לבער דאינו עובר עליו דבאמת ע"כ רוצה לבערו כדי שלא יעבור על ב"י ואמרינן דעתו של אדם דרצונו לקיים מצות השם באמת ואינו עובר בהשהתו כיון דניתק לעשה ודעתו ורצונו לבטלו ובפרט לר"י ה"נ באמת יוכל לבטלו כיון דמותר בהנאה ושוב גם הוא גמר בלבו לבטלו שהרי באמת מבטלו שהרי דעתו לבערו ואין לך ביטול גדול מזה ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה נתיישב היטב מה דראיתי בספרי אחרונים שהקשו בהא דאמרו דפליגי בט"ה ממון וע"ז הקשו דמה שייך טובת הנאה הא שום כהן לא ירצה לקבל ממנו דהא שוב יהיה של כהן ויעבור על ב"י. ולפמ"ש אתי שפיר דיכול הכהן לבטלו או להשהותה ע"מ לבערה דכאן לא שייך מ"ש למעלה דהא הכהן ישהה אותה בהיתר כדי לבערה וגם יוכל לבערה ומ"מ יהנה בשעת שריפה כיון דבלא"ה היא חלה טמאה ואינו רק בשריפה ואפרן מותר ואף דבחמץ אסור להנות מאפרן אף לר"י כדאמרו בפסחים דף כ"א ועיין תוס' שם מכל מקום אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס' בפסחים דף ה' וא"כ בחלה לא גזרו כיון דקדש הוא וצריך שיהנה הכהן ממנה ודוקא הבעלים לא יוכלו להשהותה עד שתחמץ דא"כ אין נותנין לכהן שום דבר כיון דלא מקרי נתינה לכהן כלל דהא אסור בהנאה ומכ"ש לבטלה א"י דא"כ בודאי אינו נותן לכהן שום דבר וא"ל כיון דהכהן יוכל להנות בשריפתה שוב מקרי נתינה לכהן זה אינו דהרי בהא דאמרו דמקדש בא"ה אינה מקודשת כמו ערלה וכדומה הקשו התוס' הא יכול להנות באפרן וכתב הריטב"א בקידושין דף נ"ו כיון דהוא מקדש בגוף הערלה ומה שהיא נהנית בגחלת הזה אינו אותו דבר שנותן הוא ע"ש. ולפ"ז בנתינה לכהן הוא נותן גוף החמץ וזה לא מקרי נתינה ואף שהכהן נהנה מגחלת אבל הוא לא יצא ידי נתינה ולא מותר לאכול העיסה בשביל זה וע"כ א"א בתקנה זו אבל ט"ה שייך כיון דמכל מקום יוכל הכהן להנות מאפרו ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא: