שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ל״ו (ה׳)

ומה שהקשה עוד דבאמת הש"ס הקשה בכתובות דף מ"ם דיבא עשה וידחה ל"ת ומשני אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופירש רש"י דמלמדין אותה לומר לא בעינא וא"כ כאן שהיא תרצה ג"כ שלא תזקק ליבום א"כ יכול לגרשה ברצונה ושפיר יש לו מיגו הנה זה אינו דבלא"ה יקשה להמלמ"ל הא ברצונה יכול לגרשה והרגיש בזה הרב המגיה במלמ"ל שם וכתב דמכל מקום יש לחוש באהבתה אותו טב למיתב טן דו ואין רצונה להתגרש א"כ שוב ל"ש מיגו וז"פ. והנה מדי שוטטו עיניו בדברי הש"ס שם בהא דאמר היכא אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל והקשו התוס' דא"כ גם עשה דכיבוד ג"כ אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל ולפענ"ד נראה דהנה כל ענין דעשה דוחה ל"ת הוא משום דהתורה רצונה שיעשה מצות הבורא וגדול מי שעושה מצות אדונו ממי שנזהר ונשמר מעשות הרע כמ"ש הרמב"ן בביאורו על התורה פ' יתרו והרבה הארכתי בדבריו הנעימים ולפ"ז זהו באם יש עשה שצותה התורה שיעשה מצות אדוניו אבל כאן אטו מצוה לעשות זאת וטוב הי' שלא יעבור ולא יצטרך לעשות ואף לאחר שעבר אטו העשה בשביל מצות הבורא רק בחמלת התורה על האנוסה שאנסה ואליו נשא' נפשה והרי אם אמרה לא בעינא אינו עשה וא"כ ל"ש דהעשה ידחה הל"ת שאינו עשה גמורה משא"כ במצות כיבוד מקיים מצות הבורא והתורה צותה שיכבד האב וז"ב מאד מאד ראה ראה זה דבר חדש הוא וזה נראה לפענ"ד בסברת התוס' בעירובין דף ק' דעשה דע"י פשיעה לא דחי והיינו כיון שבא ע"י פשיעה זה לא נקרא עשה בעצם שמקיים מצות הבורא. ובזה יש ליישב מה שהקשו מהא דמקשה כאן וניתי עשה ונדחי ל"ת והא הוה עשה ע"י פשיעה ולפמ"ש זה באמת תירוצו של הש"ס וכאן עוד עדיף דכל דאמרה לא בעינא ליתא לעשה ומכאן יצא להם להתוספות ודו"ק היטב כי היא הערה נפלאה ת"ל: