שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ל״ב (ו׳)

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם פ"ה ממעשר שני שכתב הטעם משום דהוא מדרבנן והרי הרמב"ם קאי על פדה לך והוה זכייה לעצמו ועיין בבית אפרים שם ולפמ"ש הרמב"ם ס"ל דפדה לך ע"כ הכוונה ג"כ על פדה לי דאל"כ אסור להערים דל"מ הטעם משום ברכה דאמרו בירושלמי ודו"ק. ובגוף דברי התב"ש שכתב דהערמה בדאורייתא שרי הי' נראה לפענ"ד דע"כ לא אסרינן הערמה בדאורייתא רק היכא שכבר יש כאן איסור והוא מערים ועושהו בדרך היתר א"כ אסור בדאורייתא אבל כאן שהמכירה היא קודם פסח א"כ כעת עדן אין כאן איסור רק שאח"כ בפסח יהי' איסור שהבהמה אוכלת חמץ וא"כ שוב בכזה הותר לעשות הערמה דכעת עדיין שרי ומותר להערים ואח"כ כל שכבר הערים לא קנסינן ליה וראיה ברורה נראה לפענ"ד דאל"כ יקשה בהך דמערימין על הבכור הרי דמותר להערים אף בשל תורה וע"כ דשם מערים קודם שיולד ואז לא חל חיוב הבכורה וכן אמרו בפסחים דף ט' ובכמה מקומות דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת אף דמפקיע מידי חובת מעשר וע"כ דכל שעדן לא נתחייב לא שייך הערמה אמנם אחר העיון אין ראיה דשאני התם דכל שהערים עכ"פ נפקע מן הבכורה וכן לענין מעשר עכ"פ פקע חיוב המעשר כל שהכניסה במוץ אבל כאן כל שלא היה רק הערמה אינה מכירה ונהנה בהמתו מן חמץ ובכה"ג שוב הוה הערמה אף בעת האיסור מיהו בירושלמי אמרו והובא בתלמידי הרר"י ריש פרק אין עומדין גבי ר"א דמערים אדם על תבואתו שאף לאחר שנמרח ונעשה דגן יכול להרבות בתבן ולפטרה מן מעשר אלמא דשרי להערים אף לאחר שכבר נעשה תבואה. אך באמת יש לומר דשם מיירי שלא הכניס לבית ולא נתחייב רק מדרבנן יכול להערים ולהכניס במוץ לבית וא"כ לא הוה רק הערמה בדרבנן וצ"ע בזה. והנה אם נימא דבדאורייתא הערמה אסור רק בדרבנן שרי הערמה מבואר מה שנסתפק הפני יהושיע בביצה דף כ"א אי הא דשרי רשב"א למלאות כל התנור פת אם אף הלישה מותר דהוה דאורייתא וע"ש שכתב שהלישה אסור ולפמ"ש יש להוסיף דבאמת זה הוי הערמה ובדאורייתא אסור אבל באפיה דשרי מה"ת משום הואיל וכל חדא חזי לי' ואינו רק איסור דרבנן בזה הוא דהתירו מיהו גבי לישה נמי שייך הואיל וכ"כ הפ"י שם בעצמו ועכ"פ גוף הדבר דרשב"א לא התיר רק בדרבנן משום שהערמה הוא נראה נכון. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הפליתי סי' ק"ח ס"ק ז' בהא דשתי הלחם אין דוחות יו"ט דהא יכול לאפותו עם פת וכל שאין התנור מקדש דאל"כ יפסל בלינה שוב אינו אוסר הפת ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דשתי הלחם יש איסור תורה וכמ"ש רבינו בפ"ח מתמידין הלכה ח' משום דכתיב לכם ולא לגבוה ואיסור תורה לא התירו וז"ב. ובזה מיושב היטב מ"ש בטעם המלך בשם הרב מורהא"פ להקשות דלמה נקט רבינו דלכם ולא לגבוה דזה א"צ רק למאן דלא ס"ל הואיל וצורכי שבת נעשין ביו"ט אבל לדידן דס"ל הואיל וא"כ בשתי הלחם דלא שייך הואיל אי אפשר לאפות ביו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יכול לאפותו עם שאר לחם והי' שייך הואיל דכל חדא לא אקדשיה עד שיאפה ושוב שייך הואיל והערמה בדרבנן שרי ודו"ק. ויש להמתיק עוד דלפי מה שנראה מהר"ן פ"ב דיו"ט גבי רבוי בשיעורא דאף בדאורייתא שרי ביו"ט משום דאוכל נפש הותרה ביו"ט ולא הצריכה תורה לדקדק שלא יעשה יותר משיעור ע"ש וא"כ גם איסור תורה שרי וכ"כ הפ"י דלהר"ן מותר אף איסור תורה מ"מ זה בדבר שהותר אוכל נפש אבל כיון דכתיב לכם ולא לגבוה ושוב לגבוה הדרא לאיסורא קמא וכמ"ש הקדמונים ולא הותר אוכל נפש שוב אסור לאפות ביו"ט יותר מהשיעור ולכך נקט הרמב"ם הטעם דלכם ודו"ק: