שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ל״א (ו׳)

ובזה יש ליישב קושית הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו שהקשה דאמאי לא נקט אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי חמץ מד"ג ולפמ"ש אתי שפיר דדיני דגרמי הוה דגרם לו היזק ובאמת היזק לא מקרי דחמץ אסור בהנאה ואין לו דמים ורק משום דבר הגורם לממון שהי' יכול לפטור עצמו מממון ועכשיו צריך לפורעו בממון וא"כ אין לנו עסק בזה אף דהוא א"ה דהא באמת כל דבר הגורם לממון כבר השריש לנו הרב בעל צ"צ סי' ל"א דכ"ז שהוא בעולם לא מקרי ממון רק דאם נאבד מקרי ממון לענין זה שיצטרך לשלם בעדו ע"ש וז"ב ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דלאחר הפסח ודאי חליפי חמץ שרי דהיינו הדמים דלענין הדמים לא קניס ר"ש בזה מיושב דברי הטור או"ח סי' תמ"ג שכתב בשם ר"ת דאם קנתה שפחה ירקות בחמץ דמותרים לאחר שש בע"פ והביא ראיה מחמצן של עוברי עבירה דמותר מפני שהן מחליפין. והדבר תמוה דמה מביא מעוברי עבירה דשם מיירי לאחר פסח דאינו רק קנס דרבנן וי"ל דמותר החליפין משא"כ שם המעשה דר"ת היא דבר תורה. ומצאתי בב"ח סי' תמ"ג שהעיר בזה ונדחק דהשפחה קנתה שלא מדעת בעה"ב והוה כלאחריני ושרי ומדברי הב"ח אלו הבאתי ראיה למה שנסתפק בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ג' אם יוכל למכור החמץ לשפחתו אם שייך בזה מה שקנה עבד קנה רבו או דנימא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני והרי מדברי הב"ח משמע דשרי דהוה כלאחריני ולא אמרינן דמה שקנה עבד קנה רבו והיינו משום דלא ניחא לי' דלקני ובסי' ד' שם מביא דברי הב"ח אלו וצ"ע. אבל גוף תירוצו של הב"ח דחוק. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בלא"ה קשה מה מביא ר"ת ראיה מחמצן של עוברי עבירה דלפמ"ש לא קניס ר"ש הדמים ולכך מותר החמץ של עוברי עבירה. וצ"ל דר"ת מביא ראי' ממה דהוה ס"ד בחולין דף ג' ד' לאוקמא כר"י והרווחה הא דזה אסור מן התורה וזה איסור דרבנן וכמ"ש התוס' ושפיר הביא ראיה דה"ה אחר שש מותר ודו"ק: