שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן כ״ד (ז׳)

והנה בקושית מהרש"א שהבאתי למעלה דלמא שמואל מיירי במודה במקצת ולכך נשבע נראה לפענ"ד דהנה התוס' בב"מ דף צ"ז הקשו לרב ושמואל דס"ל דלא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם א"כ כל מודה במקצת יהא נאמן במיגו דאי בעי טוען על השאר א"י וכתבו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. ולפ"ז כאן ניהו דקציצה מדכר דכיר היינו לענין שלא ישבע האומן לא עשו אותו כודאי שוכח אבל עכ"פ עשו אותו לספק שוכח ועכ"פ לא שייך בזה אין רצונו שיעשה עצמו מסופק דבאמת הוא טרוד ושייך קצת מסופק ואינו נראה טענתו גרועה וא"כ מהראוי לשמואל להיות נאמן אף במודה במקצת ושפיר פריך ודו"ק. ובגוף דברי הרמב"ן שתמה הר"ן עליו דמ"ש ממשכון דקני לי' ג"כ לקדש בו אשה ואפ"ה צריך לשבע לפענ"ד נ"ל דש"ה דכיון דכופר ואומר שלא הלוה רק כך א"כ לא נתמשכן רק בעד זה א"כ על המותר מה שמחולקים לא שייך דקני לי' למשכון דהוה כמו מנה אין כאן משכון אין כאן דכיון דעל המלוה גופא היה נאמן הלוה מה אולמא דמשכון הא המשכון הוא דוקא כשנתחייב לו משא"כ באומן דכל שעשה אומנתו קני ליה להכלי וא"כ נאמן עליו עד כדי דמיו וז"ב. ובזה יש לומר דלכך עובר על בל תלין אף דאומן קונה משכון משום דאומן אינו קונה משכון רק כפי שיעור שבחו וכל שכופר ואומר שאין בו שבח יותר מזה א"כ אין לו חלק בכלי יותר מזה וא"כ לפי דבריו שוב עובר על בל תלין וצ"ע בזה. ובלא"ה יש לומר דלר"י דבעי שיהיה מודה במקצת וכל שאומן קני הכלי שוב לא הוה מודה במקצת דהו"ל הילך ולכך שפיר נאמן בלא שבועה ובזה מיושבין דברי הרמב"ם דלדידן דאף בכ"ה נשבע שכנגדו א"כ לכך צריך לשבע ונוטל וכעין שכתב הר"ן והש"ך לדרכם ובזה היה מקום ליישב הקושיא שהקשו התומים והקצה"ח דא"כ איך שייך בל תלין הא אומן קונה בשבח כלי ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאומן קונה בשבח כלי הוא דכ"ז שלא פרע לו הוא כשלו וא"כ כל שאומר לו אחת קצצתי והו"ל כהילך א"כ על השני שוב שייך בל תלין דהרי כבר נפרע הדינר הראשון דזה עיקר טעמו של הילך דהוה כאילו כבר נפרע ובזה היה מיושב קושית התוס' בב"ב דף מ"ה דהרי חזינן דשהה דז"א דלענין אותו דינר לא עבר על בל תלין דהרי אומן קונה בשבח כלי אבל צ"ע בתירוץ הלז דאני כותב מבלי עיון בש"ס וידעתי ששיטת הר"ן דבקציצה אף בהילך חייב וגם מ"ש לר"י יש לפקפק דאדרבא לדידיה כל שהו"ל ככ"ה תו מהראוי לגמרי לבעה"ב ויש ליישב אלא שכעת קאימנא במסכתא אחרת: