שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ט״ז (ד׳)

והנה בהא דאמרו אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסי' דאורייתא הקשו הרז"ה והרשב"א בחידושיהם דמנ"ל דאין חוששין דלמא ספוקי מספקא ליה ואזיל לחומרא ולכך בעי שיהי' דומין ע"י סימנים. והנראה בזה דבר נחמד ובזה יתיישב קושית הרא"ש הנ"ל דהנה לכאורה תמהני בהא דלחנניה דס"ל דחוששין לזרע האב כל מיני פרידות אחת הן דהאי סוסיא וחמרא והאי בר סוסיא וחמרא וכדאמרו שם בהדיא וקשה הא אמרו במכות דף כ"ב החורש בשור פסולי המוקדשין לוקה והיינו משום דפסולי המוקדשין הוה כלאים בפ"ע חולין וקדשים וכמ"ש רש"י ולפ"ז קשה למה בפרידה לא יאסור לרכב בפ"ע דהא יש בו מין פרד ומין חמור והו"ל כלאים בפ"ע ונזכרתי שכן הקשה אותי זה רבות בשנים חכם אחד מדובנא והשבתי לו עפ"י דברי התשב"ץ ח"ב סי' ד' שכתב דיש חילוק בין הרכבה המזגיות שלא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדים מצורה חדשה משא"כ בהרכבה השכונית ולכך בפרד שהיא הרכבה המזגית שנתמזג משני צורות החמור והסוס נעשה בריה חדשה ונתבלבל זרעו ונעשה צורה חדשה ולכך ל"ד לח"ע וחציה ב"ח דאסור בשפחה דשם לא הוה כ"א הרכבה שכונית ע"ש ומעתה ה"ה בשור פסולי המוקדשין שיש בזה הרכבה שכונית שקצת קדש וקצת חול מעורבין א"כ יש שני ענינים בבהמה ולא נתמזגה ונשתנה משא"כ בפרד שנשתנה והרבה הארכתי שם לענין האתרוגים המורכבים ודחיתי הרבה ראיות מהאלשיך ע"ש. אמנם עדיין קשה דלפי מה דאיבעיא לן אם מפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע אב או ספוקי מספקא ליה קשה דא"כ הפרד בעצמה אמאי מותרת והא יש ספק כלאים בעצמו הצד האב והאם וא"ל דנתבלבל זרעו דז"א דבשלמא לחנניא דמפשט פשיטא ליה דחוששין לזרע האב בודאי וא"כ שייך לומר דהוה הרכבה מזגית ומותר אבל בזה דאינו רק ספק אי חוששין עכ"פ לא שייך בזה לומר דנתמזגו הכחות דהרי הוה ספק אם חוששין לזרע האב ואם נימא דאין חוששין אין בה כלל מצורת האב וא"כ גם לצד הספק דיש בה מצורת האב אבל עכ"פ לא עדיף מהרכבה שכונית דאסור והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דמזה ראיה לשיטת הרמב"ם דבשני טמאין אין כאן איסור תורה רק מדרבנן ובדרבנן סמכינן על זה דאין חוששין כיון דאינו רק ספק דרבנן ובזה אתי שפיר הא דקאמר אח"כ לעולם דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור ודקאמרת צריכא למימר מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמ"ל והדבר תמוה דמה קמ"ל דזה פשיטא לעיל לחנניא דאמר חוששין לזרע האב דמבלבל זרעיה לגמרי וה"ה לר"י אם נימא דחוששין לזרע אב ולפמ"ש א"ש דודאי לחנניא דס"ל דחוששין לזרע האב בודאי א"כ שפיר הוה הרכבה. מזגית משא"כ לר"י דאינו רק ספק א"כ לא נתמזג עכ"פ הכחות דלימא דנעשה צורה חדשה ויש בו באמת מצורת החמור והסוס ואתי צד סוס ומשתמש בצד חמור דהוה כמו ששני הכחות שוכנים זה אצל זה וכמו בחציה עבד וחציה ב"ח וכמ"ש בתשב"ץ שם באורך וע"ז קמ"ל דמכל מקום מצד ספק דרבנן מותר והתשב"ץ לא אמר שם רק למ"ד חוששין בודאי או דאין חוששין כלל ע"ש אבל למאן דמספקא לי' לא שייך זאת וכמ"ש. ובזה יתיישב דברי התוס' שכתבו להקשות בד"ה מ"ד מחציה עבד ולא הקשו לעיל על חנניא ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק כי קצרתי. איברא דלפ"ז קשה בהא דאמר ר"י פרידה שתבעה אין מרביעין אלא מינה ופריך הש"ס דאי אמרת מפשט פשיטא ליה לרבע עלה מינה וקשה ולטעמיך דמספקא לי' בודאי קשה היאך מרביעין עלי' אף מינה הא בהרבעה אסור מן התורה אף בשני מינים טמאים וא"כ הפרידה בעצמה יש בה כלאים ואסור לרבעה וצריך לומר כיון דאינו אלא ספק לא אסרו בהרבעה בדבר שצורך לה ותבעה ואיכא צער בע"ח דהיא דאורייתא וצ"ע בזה. ועתה נתנה ראש ונשובה דשפיר אמר דש"מ דאין חוששין לזרע האב דא"ל דמספקא לי' דא"כ הוה ס"ס לאיסור דספק שמא הפרידה בעצמה כלאים בפ"ע למ"ד דמספקא לי' וכמ"ש ודלמא הוה כלאים מצד מה שמנהיגין עמה ובכה"ג ל"מ הסי' אף דהם דאורייתא כיון דאינם רק סימנים אמצעיים ובמקום דאיכא ס"ס לאיסור כבר האריך המשנה למלך הלכות בכורות והלכות אה"ט בפ"ח דהיכא דאיכא ס"ס לאיסור דמחמרינן אף בדרבנן וע"כ דאין חוששין דאל"כ היה הס"ס עדיף מסימנים שהרי ס"ס עדיף מרוב ומכ"ש מסימנים אמצעיים וז"ב לפענ"ד. ומעתה שפיר מוכח דסימנין דאורייתא דאי נימא דסימנים דרבנן ומועיל בסימנין דרבנן באיסור דרבנן קשה דהא עכ"פ ספק הוה והוה ס"ס לאיסור ומנ"ל לר"א דל"ח כלל לזרע אב דלמא כר"י דספוקי מספקא לי' וע"כ דסימנין דאורייתא ולכך אין חוששין כיון דע"י הסימנים עכ"פ מצד הרכבת שתי הכודניתא לא נשאר רק ספק אחד מצד הפרידה בעצמה ולכך אין חוששין דאם נימא דסימנין דרבנן שוב הי' ס"ס לאיסור ודוק היטב כי קצרתי והדברים עמוקים. ובזה יש ליישב קושית הש"ך סי' רצ"ז ס"ק ט' במ"ש אעפ"י שאבותיהן מין אחד ודו"ק והעיקר מה שחידש לר"א דלכך אין חוששין כיון דסימנים דאורייתא דאם נימא דאינו רק דרבנן ובדרבנן סמכינן על סימנים דרבנן א"כ יקשה כיון דאיכא ס"ס לאיסור שוב יאסור וע"כ דסימנים דאורייתא וא"כ לא נשאר רק חשש אחד שמא הפרד גופא כלאים ולזה אין חוששין כיון דאינו רק ספק דרבנן ודו"ק היטב ועיין שעה"מ סוף מאכלות אסורות ובהלכות כלאים פ"ט שלפי מ"ש הי' מקום להאריך בפלפולו לבנות ולסתור ואכ"מ אולי יזכני ד' לבאר במקום אחר יותר ועיין בחידושי רשב"א שכתב דר"א באמת ס"ל כר"י דספיקא הוא ואתי שפיר טפי כמ"ש למעלה בישוב קושית הרא"ש דלכך אי סימנים דאורייתא לא מצטרף לס"ס ונגד זה הספק הוה ס"ס ונסתייע שיטת הרמב"ם ודו"ק: והנה בזה היה נראה לי ליישב דברי הבעל עיטור שכתב דשחיטה הוה סימן לענין בשר שנתעלם מן העין והביא ראיה מהא דאמרו בב"מ דף כ"ד דהתירו משום שחיטה כרחב"ג ולמה לא פריך וניחוש לבשר שנתעלם מן העין וע"כ דשחיטה הוה סימן ותמה הרשב"א דא"כ למה הוצרך לומר דרוב ישראל הוה ובטור סי' קי"ח השיגו ג"כ. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דשחיטה לא הוה רק סימן דרבנן ולכך לענין בשר שנתעלם מן העין דהוא גזרה דרבנן סמכו ע"ז ולא לענין גוף השחיטה שהוא איסור תורה ואתי שפיר דברי הבעה"ט. שוב מצאתי סברא זו בכו"פ סי' ס"ג ס"ק ב' אך לא יישב בזה שיטת הבעה"ט וגם לא הזכיר דברי הרא"ש שכתב כן בפירוש דבדרבנן סמכינן אסימנים דרבנן. ובגוף דברי הבעה"ט היה נראה לפענ"ד דבאמת לפמ"ש הפ"י בק"א לכתובות דף כ"ב דסימנים לא עדיפי מרוב וא"כ לכאורה צריך להבין דמה בכך דשחיטה הוה סימן הא לא עדיף מרוב ונימא סמוך מיעוטא לחזקת אבמה"ח ולא מועיל הסימנים. אך הדבר נכון דכיון דאין כאן חשש מן התורה דבשר שנתעלם מן העין אינו רק דרבנן ומה"ת כבר יצאתה מחזקת אבמה"ח דשחיטה הוה סימן וגם דמיירי ברוב טבחי ישראל ורק דבא להוציא מחשש בשר שנתעלם מן העין א"כ בזה כל שכבר יצא מחזקתו עכ"פ מן התורה שוב לא שייך סמוך וכמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות כל שאי אפשר לאוקמא אחזקה הראשונה דמה"ת יצא מחזקחה לא שייך להעמיד על חזקה וא"כ ה"ה בזה ומעתה לכך בעי רוב טבחי ישראל דיהיה מותר מן התורה ועל חשש בשר שנתעלם מן העין סמכינן על סימן דשחיטה ודו"ק. עוד היה מקום לומר דכיון דרוב טבחי ישראל א"כ מהראוי לתלות ברוב אף דיש לומר סמוך מכל מקום כל שיש סימן דשחיטה הו"ל כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד דסימן אמצעי בגופו וסימן אמצעי בכליו לא חיישינן לשאלה דהו"ל שאלה דיחיד וה"ה כאן מה"ת נחוש שהעורב או עכו"ם החליפו בבשר טריפה שיש לו סימן אמצעי דשחיטה זהו בודאי לא חיישינין כנלפענ"ד ודו"ק היטב ועיין בתוס' ב"מ כ"ב ע"ב ד"ה או שכתבו דאין רגילות ששני בני אדם יאבדו חפץ אחד זה כזה ובמקום אחד ולכאורה קשה דהחפץ והמקום הוה כסימן אמצעי ושני סימנים אמצעיים מצטרפין וגם הוה נפילה דיחיד וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל ואיך נחלק רבה וס"ל דמקום לא הוה סימן ואמרו הטעם כי היכא דמדידך נפל מאחריני נפל והא הו"ל נפילה דיחיד ובזה יש להאריך ולומר דרבא לשיטתו דס"ל דלא חיישינן לנפילה דיחיד: