שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ט״ז (ג׳)

והנה בגוף קושית הרא"ש כתבתי במק"א באריכות וכעת נ"ל עפמ"ש במק"א ליישב קושית הרב הגאון מוה' נתן האבד"ק ראווא נ"י ששמעתי שהקשה דאיך מוכיח הש"ס דסימנין דרבנן מדעייל הנך דדמיין להדדי ודלמא לעולם אימא לך דבעלמא סימנים לאו דאורייתא ושאני הכא דהסימנים הם עכ"פ כרוב שרוב דמיין להדדי ודי בזה אבל באבידה וכדומה הסימנים מוציאין מן הרוב בני אדם שאינו מכלל רוב בני אדם וכדומה. ולכאורה היא קושיא עצומה וכתבתי במק"א דאחר העיון ל"ק דשפיר דייק הש"ס דסימנים דאורייתא דאטו נודע כאן דהם הרוב ואדרבא הרוב נצמח מהסימנים דע"י הסימנים שדומה להדדי מוכח דזה שוה לזה אבל מנ"ל שהם הרוב ואם סימנים לאו דאורייתא מאין נודע שהרוב דומים והרוב הוא רק ע"י סימנים ושפיר מוכח דסימנים דאורייתא ולפי"ז אתי שפיר קושית הרא"ש דאם נימא דסימנים דרבנן ולא סמכינן על סימנים א"כ אף באיסור דרבנן לא סמכינן ע"ז דמנ"ל שהם דומים רק ע"י סימנים וכל שלא סמכינן על סימנים האלה א"כ נשאר האיסור במקומו ולא הוה ספק איסור רק ודאי איסור דרבנן ולא סמכינן על סימנים האלו וכעין זה כתבו הר"ן והרמב"ן בחידושם שם דכל שאין הסימנים דאורייתא לא הוה סימנים. ובזה מיושב קושית הגאונים בעל פ"י ואבן העוזר דאנן קי"ל דהנך דדמיין להדדי מעיילינן והא ספוקי מספקא לן אי סימנים דאורייתא אי רק מדרבנן ולפמ"ש א"ש דכל שיש לנו ספק אם הם דאורייתא שפיר סמכינן באיסור דרבנן דספיקו להקל ואמרינן שמא סימנים דאורייתא ומותר וז"ב ודו"ק. ומדי דברי זכר אזכור מה דקשיא לפמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו הנ"ל דמיירי בסימנים מובהקים ולמה לי סימנים מובהקים הא סימנים אמצעיים עכ"פ לא גרע מרוב שע"פ הרוב ודאי לא מצא אחר בסימנים אלו רק דלא סמכינן ע"ז והרי דעת הבית יעקב סי' ט' דבתרי רובי סמכינן גם בא"א והרי בתוס' בדף קכ"א כתבו דבמים שאל"ס בת"ח הוה רובא ג"כ דודאי היה נודע שהי' יוצא וא"כ הא הך מעשה הוה בשני ת"ח ומדוע בעי סימנים מובהקים ביותר וצע"ג: והנה הר"ן בחולין דף ע"ט פירש"י הא דאמרו סימנים דאורייתא לענין כלאים הוא אם יש להם עיקר או לא ול"ד להא דמפלגי אם סימנים דאורייתא לענין אשה ומציאה והביא ראיה מהא דאמרו בביצים סימנים לאו דאורייתא דהכוונה שאינם סימנים כלל וכן מצאתי בריטב"א בקידושין דף נ"ח גבי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שכתב וכדאמרינן בעלמא סימנים לאו דאורייתא שהכוונה שאינם של עיקר לסמוך עליהם וכוונתו למה דאמרו בחולין דף ס"ג גבי ביצים וכמ"ש הר"ן והמגיה בזר זהב שם רשם יבמות וב"מ וכוונתו לענין אשה ומציאה ובמח"כ טעה בזה ודו"ק: ובגוף הענין אם סימנים דרבנן מועילין בחשש דרבנן הנה מצד הסברא נראה שמהראוי שיועיל דהרי לא גרע מספק עכ"פ דספיקא דרבנן לקולא אלא דלפ"ז בא"א דאתחזיק איסור א"א שוב הו"ל ספק דרבנן באתחזיק איסורא דלא הוה ספיקו לקולא וכמ"ש התוס' בפסחים דף ט' ובזה ל"ק ממים שאל"ס דשם כל שנפל במים שאל"ס עכ"פ יצאה מחזקה דא"א דאתרע לה החזקה והרי אם ניסת לא תצא במים שאל"ס שוב מהראוי שיועיל סימנים דרבנן וצ"ע בזה. ובזה נראה לי לישב קושית הפ"י בחידושיו לגיטין דף כ"ח בהא דאמר ר"א נקב בצד אות פלונית והקשה כיון דאין כאן רק חשש דרבנן דתרי יב"ש אינו חשש תורה א"כ לא צריך לסימן מובהק ואף בסימן אמצעי מועיל. ולפמ"ש אתי שפיר דשם יש חזקת א"א דכ"ז שמסופק אולי לא זה הגט שוב לא אתרע כלל חזקת אישות שלה שוב ל"מ סימנים שאינם מובהקים וזה ברור. ובזה מיושב מה שהקשה מהא דאמרו ביבמות דאין מעידין אלא אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף שיש סימנים בגופו וכליו והקשה דהא בבכורות פרק יש בכור יש אוקומתא דאף בלא חוטם מועיל פרצוף פנים מן התורה רק מדרבנן החמירו וא"כ סגי בסימנים דרבנן ולפמ"ש א"ש דאם אנו מסופקים מדרבנן אם אולי אינו זה שוב יש לה חזקת א"א והו"ל ספיקא דרבנן באתחזק וז"ב ודו"ק ויש להאריך בזה ועי' בש"ש ש"ז פ' י"ג י"ד ט"ו ואכ"מ: