החילותי ללמוד הלכות יי"נ. הנה טרם אבאר זאת אמרתי לבאר מ"ש התוס' בע"ז דף נ"ז ע"ב דעכשיו שאין דרך עכו"ם לנסך מותר יי"נ בהנאה וע"ז הקשו אכתי שייך משום בנותיהם ע"ש מ"ש בזה וע"ז הקשה בשו"ת מהרי"ט צהלין סימן י"א דמה קושיא והא אמרו בע"ז דף ל"ז דבנותיהן משום ד"א והרי כיון שבזמן הזה א"י בטיב ע"ז א"כ בטל גם איסור של בנותיהם ע"ש שנתעצם בקושיא זו ועיין בספר שער המלך פי"א ממאכלות אסורות הלכה ג' מ"ש בזה ולפענ"ד אני תמה שאין מקום לקושייתם דאטו בזמן הזה לא שייך כלל איסור ע"ז והרי מבואר האיסור אף בזמן הזה ורק לגבי ניסוך אמרו דעכו"ם בזה"ז לא מנסכי כלל והוה לענין זה כאילו א"י בטיב ע"ז וזהו שכתבו והוה לענין ניסוך כאילו אינן יודעין בטיב ע"ז אבל לענין ע"ז גם בזמן הזה אסור אלין שעשו עכו"ם ואף דאמרו בחולין דף י"ג נכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא שמנהג אבותיהם בידיהם כבר ביאר הרמב"ם בפירוש המשנה שא"י לעשותה ע"ז וטלסמאות רק כפי שראו מאבותיהם אבל אה"נ שע"ז שלהם אסיר וא"כ שפיר חשו אם ישתה יי"נ ויקח בנותיהם אף הוא מודה לע"ז שלהם ויהיה עובד ע"ז וז"פ וברור ושפיר הקשו התוס'. שוב ראיתי בשער המלך שגם הוא כוון לזה אבל לא ביאר הדברים היטב. והנה הטור הביא דברי הרשב"ם דבזמן הזה שאין דרכם לנסך לא שייך לאסור בהנאה והב"י האריך בזה ועיין ד"מ מ"ש בזה. והנה לכאורה היו נראה לי דבר חדש דהנה במ"ש הטור דטעם סתם יינם דאסור בהנאה הוא שעשאוהו כודאי יי"נ דאסור בהנאה לכאורה קשה לי איך אלמוהו כ"כ גזרתם והא כבר נודע מ"ש הרמב"ם דשייך לא תסור באיסור דרבנן והרמב"ן הקשה ע"ז דא"כ מ"ט ספיקא דרבנן מותר והא שייך לא תסור וכתב הרב בעל ק"ס והלח"מ והמג"א דחכמים מחלו על גזירתם שלא יהיה לגמרי כשל תורה ע"ש ולפ"ז מה"ת אסרו חז"ל לסתם יינם כמו יי"נ גמור והרי צריך להיות הבדל בינותם ולפ"ז היה נראה להיפך דעכשיו שאין דרך לנסך א"כ לא שייך לומר שלא יהיה שוה ליי"נ דאורייתא והא בזמן הזה ל"ש כלל ויכלו לאסור סתם יינם אף בהנאה אמנם יש לומר דכל שאין כאן משום ע"ז א"כ לא שייך לאסור כלל סתם יינם וז"ש הטור אבל רשב"ם כתב והיינו דל"ת דאדרבא בזמן הזה גרע וע"ז אמר דהא לא שייך הגזירה כלל בזמן הזה ובזה יש ליישב הרבה קושיות אבל לא נתברר אצלי ע"כ קצרתי:
שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן קמ״ו
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תליתאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
