שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן קל״ד (ט׳)

והנה ביום וא"ו ואתחנן י"ד אב שנת תרי"ב בהיותי בטריסקאוויטץ נתעוררתי בדבר חדש דלפענ"ד היה נראה דכשם דאם מת המלוה לא חייבים בניו להחזיר וכדאמרו בב"ק דף קי"א מטעם דאל תקח מאתו ריבית לדידיה אזהר רחמנא כמו כן מה דמוציאין בדיינים הוא דוקא להלוה גופא כדדריש מקרא וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי אבל אם מת האב הלוה אין חייב המלוה להחזיר לבנים וכאשר חפשתי בדין הלז מצאתי בדגול מרבבה ביו"ד סי' קס"א שכתב בהדיא דאין חייב דלא יבא לחיותו של לוה ולזה רמז לדברי הט"ז ס"ק ג' בסופו דלא יבא לחיותו של לוה ע"ש ושמחתי מאד כי אמרתי כן בראשית ההשקפה ביום ה' אתמול בהדי שותא וטעם הדבר דל"ד לגזל דבאמת זה נתן לו מדעתו רק דהתורה צותה שישיב לו כי היכי דניחי אין לנו אלא רבויא דקרא. איברא דלכאורה הי' נראה סתירה גמורה לזה מה דנחלקו הפוסקים במומר להכעיס שלא יצא מהכלל אי מותר להלוותו בריבית ודעת הרבה קדמונים שאסור להלוותו משום דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא ועיין בטוש"ע סימן קנ"ט ובמלמ"ל פ"ה ממלוה ה"א ד"ה ומ"ש והאידנא האריך הרחיב הדיבור בזה ולפמ"ש הא על זרעו אינו מצווה להשיב רק להלוה בעצמו וכאן שהוא משומד רק שיצא ממנו זרע מעליא והרי בלוה כשר ובנים כשרים לא נצטווה להשיב. אך נתיישבתי דזה אינו דניהו דאינו מצווה להשיב היינו משום דבאמת ר"י ס"ל דריבית קצוצה אינו יוצא בדיינים כלל ואף ר"א דאמר דיוצא בדיינים הוא רק מקרא דוחי אחיך עמך אבל לזרעו לא אזהר שישיב משום דבאמת מדעתו נתן ולא הוה גזל אבל לענין שאסור להלוות לו בריבית שזה אסור משום ששה לאוין שלא נזכר כלל ענין אחיך וא"כ שפיר חיישינן לזרע מעליא וטעם המתירים הוא מק"ו דגופו מותר ממונו לא כ"ש. אמנם עדיין קשה מהא דכתבו התוס' פרק אין מעמידין דף כ"ו והרא"ש פא"נ דישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו בריבית דאין מצווין להחיותו ולא קרינן בי' וחי אחיך עמך והוא תימה דאם מטעם וחי אחיך עמך הוא דממעטינן א"כ יקשה דלמה לא כתיב גם במשומד להכעיס ולא יצא מן הכלל ומ"ש המלמ"ל שם דס"ל להתוס' והרא"ש דדוקא במשומד לע"ז לא חיישינן לזרע מעליא כיון שכבר יצא מן הדת משא"כ במשומד להכעיס כל שלא יצא מן הדת יש לחוש לזרע מעליא לפמ"ש אי אפשר לומר כן דהא על בריה של הלוה לא אזהר קרא שיחיה עמך ולמה נחוש לזרע מעליא וגם תמוה דמה ענין וחי אחיך עמך לענין הלאו ואטו לר"י דס"ל דאינו יוצא בדיינים יהי' אסור להלוות לעכו"ם ואף דיש לדחות דמכל מקום קרא אמר וחי אחיך עמך ותלוי בענין חיות אחיו מכל מקום יקשה דא"כ למה במשומד שלא יצא מן הכלל יהי' אסור והא לא חיישינן כלל על זרעו ועיקר ההקפדה על האח בלבד. ולכאורה רציתי לומר דבאמת הרמב"ן ממעט ריבית משום דכתיב אחוה ומשומד לאו בכלל אחוה הוא והמלמ"ל כתב משום דס"ל דלא תשיך לאחיך על המלוה הוא דקא מזהר ובאמת שכ"כ הרמב"ן והובא ברא"ש פ"ב דע"ז כמ"ש המלמ"ל בעצמו. אבל אני אומר דא"צ לדחוק דכל דכתיב וחי אחיך עמך ע"כ עיקר הריבית ההקפדה שיחיה אחי' במצות לית לן בה אבל הרא"ש דהוצרך לומר משום שאין אנו מצווים להחיותו הוא משום דק"ל דניהו דזה לאו אחיו הוא מכל מקום דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא והוא יהי' אחיו ולכך אצטריך הרא"ש לומר כיון דאין אנו מצווים להחיותו ולא חיישינן לזרעו א"כ ע"כ ס"ל דוחי אחיך עמך לא קאי רק עלי' בלבד דאל"כ לא שייך ללמוד ק"ו מגופו דאפשר דממונו אסור דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא וע"כ דלא קפדינן ע"ז א"כ שוב מותר להלוותו ואף דלענין השבה לא הקפידה תורה עלבונו של הלוה היינו משום דנתן לו מדעתו אבל גוף ההלואה אפשר לומר דהקפידה תורה גם על זרעו דיהיה מקרי אחיך וע"ז אמר כיון שאין אנו מצווים להחיותו ולמדין ממונו מק"ו דגופו וא"כ גם בריבית שרי אבל כ"ז דחוק ומזה מבואר דבנו של הלוה יכול להוציא ממנו מיהו לפמ"ש הט"ז סי' קס"א דבריבית אין מוציאין רק כשתבעו הלוה א"כ אפשר דאם מת הלוה ולא תבעו ל"מ תביעת הבן ולכך לא כתב הכלבו שמובא בדג"מ רק שמחייב לתת ליורשין ומיהו הרא"ש לא ס"ל כלל דממעט מאחוה דהרי ללות מן המומר אוסר הרא"ש משום לא תשיך לאחיך ומ"ש המלמ"ל להשיג על ג"ת דבאמת ס"ל להרא"ש ג"כ דשייך למעט משום אחוה ומה שלא כתב הרא"ש הטעם בלהלוותם משום דלאו אחיו הוא משום דלא כתיב אחוה באזהרה דמלוה הוא תימה גדולה דא"כ היאך ממעט הרא"ש מוחי אחיך עמך ומומר אין מצווין להחיותו והרי כתיב שם אחוה וא"ל דלא כתיב אחוה גבי הלאו רק לגבי העשה דזה אינו דא"כ גם להחיות לא נוכל ללמוד וע"כ תימה על המלמ"ל שהביא בעצמו דברי הרא"ש ומפלפל עליהם ומהרא"ש גופא ג"כ תימה דל"ל הטעם שאין אנו מצווים להחיותו והא תיפוק ליה דבעינן אחיו במצות ומשומד לע"ז לאו אחיו הוא במצוה ולפענ"ד יש לומר דלא שייך כאן למעט משום שאינו אחיו במצות שהרי יש ששה לאוין בריבית ובחמשה לאוין ועכ"פ בארבעה לא כתיב אחיך ע"כ דלא קפיד התורה באחוה ומה דכתיב וחי אחיך עמך הוא לאו דוקא אחיו במצות וכל שהוא אחיו דישראל שחטא ישראל מקרי ואסור לכך כתב דעכ"פ כיון שאין מצווה להחיותו לכך שרי וז"ב בסברת הרא"ש ודברי הרמב"ן צ"ע. אחר זמן רב מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דף ע"א ע"ב בסופו שהביא משם ספר החכמה שכתב בהדיא דמומר ה"ט שמא יתחרט ויעשה תשובה ע"ש ות"ל שכוונתי כן מדעתא דנפשאי וב"ה שכוונתי לדעת הגדולים. ולפענ"ד היה מקום לומר סברא חדשה דבאמת כבר כתבתי בתשובה לענין יי"נ והבאתי דברי המקום שמואל שדעתו לדחות דברי הט"ז שכתב דאסור לקנות ממומר חמץ שעבר עליו הפסח דאעפ"י שחטא ישראל הוא וכתב הוא דלגבי עצמו לא מקרי ישראל ואני הבאתי ראיות דלגבי עצמו גם כן לא הוי עכו"ם ממש רק ישראל והבאתי מריבית אמנם באמת טעמא בעי. ולפענ"ד הסברא דהרי המקדש ע"מ שיהי' צדיק אף שהוא רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו ולפ"ז ה"ה במומר כיון שבידו לעשות תשובה וכל שדעתו לעזוב ע"ז הרי הוא כישראל גמור ולכך אף שחטא מקרי ישראל ולפ"ז יש מקום לחלק בין משומד לע"ז לשאר משומד שלא יצא מהכלל דכיון דאמרו בע"ז דף י"ז דיצרא דעריות דאביק מיבק טובא הו"ל כמין דגמירי דכל דפריש ממינות מיית מכ"ש יצרא דע"ז א"כ זה קשה התשובה ולכך מותר להלוותו דלא שייך לומר שהוא יכול לעשות תשובה דקשה תשובתו. ובזה יש לי לומר דלכך כתב הרא"ש משום שאין מצווין להחיותו ולא קרינן וחי אחיך עמך ולא ממעט מטעם אחוה והיינו משום דבאמת יש לומר דאף שחטא ישראל הוא ואף דקשה התשובה מכל מקום יוכל להיות דישיב אבל כיון שאין אנו מצווים להחיותו וא"כ כל דגופו מותר ולא אמרינן שמא ישוב מכ"ש ממונו דלא חיישינן ודו"ק היטב. ובזה יש לי לומר דבר נחמד במ"ש רב יהודאי גאון הובא בטור אהע"ז סי' קנ"ז דאשת מומר אינה זקוקה ליבום ותמה הטור דלמה לא תהי' אשת מומר זקוקה ליבם והב"י האריך לדחות דברי ר' יהודאי ותמה על הטור והעיטור. וזכרוני שראיתי באבני מלואים שם שכתב דהטעם הוא משום דבעינן אחיו במצות ובאמת שמכל הפוסקים לבד הרמב"ן גם בריבית לא ממעטינן משום אחוה רק משום דאין מצווים להחיותו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון שחטא לאו ישראל הוא רק דיש לחוש שמא ישוב וא"כ כל שמת בהמרתו שוב אגלאי בהתי' דלאו ישראל הוא ולא חזר בתשובה וא"כ שוב לאו ישראל הוא ואינו זוקק ליבום וא"ל כיון דהיה יכול לשוב שוב לא נפיק מכלל אחוה דזה אינו דהרי איכא למ"ד נישואין מפילין או מיתה מפלת א"כ עכ"פ עיקר תלוי בעת הנשואין או המיתה וא"כ מכ"ש מומר שעומד בהמרתו ומת פשיטא דיצא מכלל אחוה אף שהי' יכול להיות אחיו מכל מקום נתברר למפרע דלאו ישראל הוה. ובזה מיושב היטב קושית הרשב"א והה"מ פ"א מיבום ה"ו דהשתא יבם מומר זוקק ליבום דאף שחטא ישראל הוא מכ"ש בבעל מומר ולפמ"ש לאו כ"ש דיבם מומר שפיר שייך לומר דאף שחטא ישראל הוא ודלמא ישוב עוד להיות ישראל משא"כ בבעל מומר דכבר מת בהמרתו. ובזה מבואר הטעם שכתבו הגהמ"ר דלכך ביבם מומר ג"כ אינו זוקק משום דנשואין מפילין והיינו משום דנאסרה עליו והדבר צריך ביאור כיון דמומר שקידש קידושיו קידושין למה נאסרה עליו וא"ל כיון דמומר הוא א"כ בודאי לא נתכוין למצות יבום והו"ל קרוב לאשת אח והולד ממזר לאבא שאול דז"א דמלבד דרבנן ס"ל יבמה יבא עליה מכל מקום אף גם דא"כ רשע גמור דלא יצא מן הכלל נמי לימא הכי וגם עכ"פ ראוי ליבום אם ירצה לכוין ובכה"ג לא נתמעט מיבום ומכ"ש מחליצה ולפמ"ש אתי שפיר דכל שנישואין מפילין והיינו דבעינן שתהיה בשעת הנשואין ראויה ליבום וא"כ באמת כל שחטא לאו ישראל הוא דיצא מן הכלל רק דאמרינן שמא ישוב אבל כל דנשואין מפילין מה בכך שישוב עוד מ"מ נשואין אין ראויין ליבום ונשואין מפילין. ובזה מיושב קושית הלח"מ בפ"א מיבום ה"ו שהקשה דאם הטעם ביבם מומר שנשואין מפילין ובעינן שיהי' מומר בשעת נשואין א"כ באשת מומר נמי נצריך שיהי' מומר בעת הנשואין ולפמ"ש אתי שפיר דשאני אשת מומר דעכ"פ בעינן שיהי' בגדר אחוה בעת מיתה וכל שלא חזר מהמרתו א"כ יצא מגדר אחוה ועיקר אחוה בעי שיהי' בשעת מיתה אבל יבם דיש לומר שמא ישוב עוד לכך בעי שיהי' הנשואין מפילין ודו"ק. ובזה יש לומר טעם נכון למ"ש הפוסקים דאם אחיו מומר מותר להתנות בשעת הקידושין ע"מ שלא תזקק ליבום והאריכו דהוה כמתנה על מ"ש בתורה ועיין רמ"א סי' קנ"ז ס"ד ובב"ש ובשו"ת מעיל צדקה ונוב"י ושו"ת תשב"ץ והארכתי בזה בתשובה אחרת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא מומר ואינו בגדר אחוה רק דיש לחוש שמא ישוב בתשובה וכיון שכן עכ"פ מתנה על מ"ש בתורה לא שייך דמי יימר דקעקר ודוק היטב כי הוא חריף ונחמד ונעים: