שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן קל״ג (ה׳)

והנה ראיתי בדברי מהר"ם שהקשה על מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות דלא עלו לבעלים מיירי בקרבן יחיד דבציבור ל"ש בעלים וע"ז הקשה ממנחות דף מ"ט גבי כבשי עצרת דקתני ג"כ ולא עלו לבעלים ולק"מ דשם בכבשי עצרת דע"כ הוא של ציבור ובזה ממילא הבעלים הוה ציבור אבל סיים ולא עלו לבעליו משמע ביחיד וז"פ. והנה מה שהקשה תלמידי מוהרי"א הנ"ל בהא דאמרו במנחות דף מ"ט אי בכסבור שלמים ושחטו לשם שלמים הוה עקירה בטעות וע"ז הקשה דכיון דשחטו לשם שלמים ע"כ כפירש"י דהיינו לשני ימים וכוונתו דאל"כ לא הוה פיגול דצריך להיות חוץ לזמנו וא"כ כל שהיה חטאת וכסבור שלמים דזה עירוב מחשבות ולא הוה פיגול כמבואר בזבחים דף ס"ט ע"ב וכן פסק הרמב"ם והיא לכאורה קושיא גדולה ולפענ"ד נראה דהנה הרמב"ם כתב דבקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן ועלו לבעלים לשם חובה ויש להסתפק אם גם בחטאת דפסול שלא לשמה כל דלב ב"ד מתנה עליהם לא יוכל לעקרן ועלו לבעלים ומידי דהוה אשאר זבחים דלא עלו לבעלים ואפ"ה בק"צ עלו וה"ה לענין שלא לשמה בחטאת ואשם דכשרים ואף אם נימא דכל דל"מ בחטאת ואשם לא יועיל לעשותו לשמה עכ"פ בשוגג וסבור דהוא שלמים ודאי מועיל שהסכין מושכתן למה שהן ולפ"ז בכה"ג לא מקרי עירוב מחשבות דהסכין מושכתן למה שהן. והנה בשנת תרכ"ה הגיעני מכתב ממדפיסי זיטאמיר שהגיע לידם ספר אור זרוע הגדול מר' עקיבא לעהרין מא"ד ודעתם לקבעו בדפוס ושלחו אלי בדבר הסכמה ואגב העתיקו לי מה שהעתיקו בעת ההיא מדברי הספר בה' פסח סי' רנ"ב ואמרתי לרשום בקצרה מ"ש ע"ז. בסי' רנ"ב הוכיח דעקירה בטעות שמיה עקירה וכתבתי בזה"ל רבינו הגדול הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק לא פסק כן כמ"ש בהלכה א' שם ובהלכה ט"ז ועיין בכ"מ שם ושם דפסק כרבא ואביי נמי ס"ל כן במנחות דף מ"ט ובעין משפט שם נרשם בטעות שרשם על כסבור אילם ושחטן לשם אילם לא ובאמת זה מאמר ר"ח אבל רבה ואביי ס"ל דעקירה בטעות לא הוה עקירה וא"כ בכה"ג עלו לבעלים. עתה נשוב לראיות שהביא הא"ז והנה הביא מהא דמבואר בתוספתא פרק הביא אשמו בפסחי' והוא בפ"ד שם בהא דאם שחט הפסח על בני החבורה ואמר ששחט שלא לשמו דאינו נאמן ור' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן וא"כ קשה אמאי יהיה נאמן לר"י עד שלא יתחילו והיכי מיירי אם באמר שנתכוין לעקור והא כיון דאסור לשחוט שלא לשמו ורבא אמר פ"ק דזבחים דאם שחט שלא לשמו אסור לזרוק דמן שלא לשמו וא"כ הו"ל רשע ואין אדם משים עצמו רשע ומ"ש מפלוני רבעני דא"נ וע"כ דמיירי שטעה וכסבור דשלמים הוא ושחט לשם שלמי' וקסבר ת"ק ור"י דעקירה בטעות הוה עקירה ונפלאתי ע"ז דניהו דעשה איסור ובפרט בפסח שגורם שידחו לפסח שני אבל לדבריו יקשה המשנה דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ואיך נאמנים והא אין אדם משים עצמו רשע ואף דנאמר דניהו דא"נ אבל נאמנים להפסיד לעצמם מידי דהוה אאומר גזלתי דנאמן להפסיד לעצמו וכמבואר בש"ע בטור חו"מ סימן ל"ד דאף שאינו נפסל עפ"י עצמו אבל מ"מ משלם דלענין זה נאמן ע"ש סל"ו. ובתשובה הארכתי בזה על דברת הרשב"ש ואכ"מ ועיין בר"ן פרק המדיר גבי הא דאמרו דמנא ידע ע"ש מה שהשיג על הראב"ד. אמנם אכתי קשה הרי במנחות דף מ"ט אמרו ותני עלה פגולן פגול וא"כ איך משכחת לה הא אינו נאמן לשום עצמו רשע והש"ס רצה לאוקמי הך דשוגגין בידע שהוא חטאת וגם בהא דאמרו בגיטין נ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח מקשה ג"כ איך נאמן ולזה הרגיש הא"ז בעצמו כאן ונדחק. אבל באמת כבר למדנו רבותינו הצרפתים בתוס' ב"מ דף ג' דכל שמתכוין לעשות תשובה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וא"כ בכלהו יש לומר דמתכוונים לעשות תשובה להקריב ק"פ אחר ולהקריב קרבנות אחרים וכדומה ואף דהר"ש הובא במרדכי כתב דמש"ה נקט לא כתבתים לשמן ולא נקט בכל הס"ת משום דבשאר ס"ת סגי בסתמא וצריך לומר דוקא בפירוש שלא לשמן וע"ז אינו נאמן ולא אמרינן דמתכוין לעשות תשובה הנה כ"כ במפה"י בשו"ת למהרמ"ם ז"ל ע"ש. ובפשיטות יש לומר דעכ"פ לא שייך למנקט בכה"ג ומוטב יותר לנקוט באזכרות ועכ"פ אין כדאי להוכיח מזה דין והתוס' במנחות דף מ"ב כתבו תירוצים אחרי' למה נקט אזכרות לשמן דוקא יעו"ש וא"כ עכ"פ אין יסוד ראייתו של א"ז ראייה והנה ראית הכ"מ מדרבה ורבא ואביי דפסחים דף ע"ב והנה הוא דחה אותן דקשיא לרבה אבל אנן לא ס"ל כן וזה דחוק וגם התוספתא דפ"ק דזבחי' ראיה ברורה והוא נדחק וגם התוס' במנחות נדחקו בזה וע"כ מחוורתא כפסק הרמב"ם ודוק. שוב ראיתי בבה"ז שכתב ג"כ דהרמב"ם סמך על התוספתא הלז שבפ"ק דזבחים דפשטותא מורה כן שוב מצאתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ה שכתב דאף דעקירה בטעות לא הוה עקירה דאף שהפסח פסול ששחטו שלא לשמו וכתבתי על הגליון שבמחכת"ה זה אינו דכל שעקירה בטעות לא שמיה עקירה הפסח כשר שהרי הרב אומר כן בהדיא בה"א שם וגם מבואר כן בהדיא מהא דפסחים שמעת מינה עקירה בטעות הוה עקירה אלמא דאם לא הוה עקירה כשר הפסח וכל הסוגיא מורה כן ודו"ק. ומ"ש דכל דנשחטה שלא לשמן הוה כנדבה הנה כבר כתבתי לעיל לתמוה בזה וכעת אני מוסיף דגוף הדין דאשם ששחטו שלא לשמו יקריב עולה לגבי מזבח וטעון נסכים ויביא חטאת אחר השמיט רבינו ולא כתב בפ"ה ממח"כ ה"ב רק בנתן המתנות שלא לשמן וכן רשם בעין משפט במנחות שם וביומא דף ס"א רושם גם על מה דקאמר אשם ששחטו שלא לשמו וזה לא נמצא ובבה"ז לא הרגיש בזה ע"ש בדף פ"ח וצע"ג: