שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן קל״ב (ו׳)

ודרך אגב אכתוב מה שראיתי דבר תימה בספר החינוך פ' אמור מצוה רס"ד שיטמאו הכהנים לקרובים שנאמר לה יטמא מצוה וכן אמר בספרי לה יטמא מצוה ואם לא רצה לטמא מטמאין אותו בע"כ וע"ז כתב שלולא קבלנו מחכמינו הפירש כן הייתי סבור לומר שאינו רק רשות אם רצה מטמא לפי שהכתוב מנעו מהטמא אל שאר קרובים הייתי אומר שבאלו הנזכרים בפרשה הרשהו לטמא ע"ז בא לנו הפירוש שאין הכוונה כן רק שלה יטמא מצוה ע"ש וצע"ג דלא זכר שם שהוא מחלוקת ר"ע ור"י ריש סוטה דף ג' ומפורש שם מ"ט דמ"ד רשות משום דכתיב לנפש לא יטמא ע"ש וזה כדברי הרא"ה ור"ע לא ס"ל כן ע"ש טעמו והחינוך לא הזכיר כלל וצע"ג. והנה בדברי התוס' שהבאתי למעלה ראש במ"ש ביבמות דף כ' דהיאך שייך גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דהא כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ אינו ראוי להקמת שם וכתבו דעיקר הקפדה שיהיה היבם והיבמה ראוים להקמת שם אבל ביאה שא"ר להקמת שם לא קפדינן כיון דעכ"פ ראוים להוליד לבסוף כמו קטנה. ותמיה לי טובא דבאמת אף דסברת התוס' מסתבר אבל זה בקטן וקטנה דעכ"פ ראוים להוליד לבסוף אבל כאן דביאה שניה אסורה שוב אינו ראוי היבם והיבמה להקים שם בישראל לא בתחלה דביאה ראשונה אינה מתעברת וביאה שניה אי אפשר דאסור לקיימה וא"כ גם היבם והיבמה א"ר להקמת שם. ומצאתי במהד"ב שתמה ע"ז ע"ש והיא לכאורה תימא על התוס' אמנם נראה דהנה גוף הקמת שם באמת אינו עיקר המצוה דיבום רק הוא חלק מחלקי המצוה דבעינן שלא ימחה שמו ומזה ממעטין סריס ומ"ש התוס' הקמת שם עיקרו מלא ימחה דיקום לאחיו שם בישראל קאי על היבם עיין דף כ"ד ועכ"פ זה אינו רק סעיף מסעיפי מצוה ותדע דהרי חליצה ודאי לאו בהקמת שם ועיקרו בא בשביל שלא חפץ להקים לאחיו שם בישראל וא"כ גם יבום אף שהוא בלתי הקמת שם בישראל מ"מ לא גרע מחליצה וא"כ שפיר היה מתיבם מה"ת אף דביאה שניה אסור מה"ת דעכ"פ לא גרע מחליצה ויש לה עדיפות דאולי תתעבר והיא מהמיעוט דמתעברות בביאה ראשונה וא"כ שפיר מתיבמת מה"ת וז"ב ופשוט. ובזה מובן היטב הא דאמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ה"נ אפשר בחליצה והוא תימה דהא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדאמרו לקמן על ר"ל ועיין מהרש"א כאן שגרס רק תיובתא לרבא ולר"א ולא לר"ל דר"ל ס"ל דיבום עיקר המצוה וא"כ מה קאמר רבא הא לר"ל גופא קשה וע"כ דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא וה"ה לרבא. ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קאמר רבא כיון דבאמת גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ שוב ביאה ראשונה אינה ראויה להקמת שם ואף דלא גרע מחליצה הא כיון דליכא מעליותא על חליצה שוב בודאי אי אפשר לקיים ע"י חליצה וז"ב. איברא דלפ"ז קשה מה פריך מאם בעלו קנו ומה קושיא הא באמת ביאה ראשונה קנה דעכ"פ לא גרע מחליצה ואף דיכול לקיים שניהם ע"י חליצה מ"מ אם עבר ובעל קנה וא"ל דהוה מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דזה אינו דלא נתקן האיסור בזה כמ"ש המהרי"ט סי' ס"ט וא"כ מה קושיא והנראה בזה דהנה בהא דאמר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והקשו בתוס' ד"ה אטו דגם ביאה שניה לשתרי כיון דנעשית אשתו לכל דבר וכתבו דאינה נעשית כאשתו אלא היכי דשרי בלא דחייה אבל כאן דשרי משום דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ ביאה שניה דליכא עשה [לא דחי] וצריך ביאור כיון דמה"ת שרי משום דעשה דוחה ל"ת למה לא אמרינן דאשתרי אשתרי. ומצאתי בחידושי רשב"א בקדושין דף כ"א שכתב כיון דלא שרי לה ניהלי' בקרא רק מדרש קא דרשינן דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ בביאה שניה דליכא עשה לא דחי ע"ש וגם זה אינו מובן כיון דמה"ת הוא בכלל כל יבמות דדוחה ובאמת יש מקום לחלק בין כל יבמות דשרי' תורה ולא דחי' וכאן אינו רק דחויה ועיין במגן גבורים סימן ח"י מ"ש בענין זה אך לכאורה נראה דבאמת תלוי בזה דאם נימא דבעלו לא קנו שוב לא נעשית כאשתו אסור הביאה שנייה אבל אם נימא בעלו קנה שוב נעשית כאשתו שוב מותר הביאה שניה ג"כ. ולפ"ז יש לומר דזה קושית הש"ס כיון דאם בעלו קנו שוב לא שייך לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אמנם זה אינו דא"כ מה פריך הש"ס כאן ולא פריך תיכף על מימרא דרבא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אמנם נראה דהנה כבר כתבתי למעלה להקשות דאמאי אם בעלו קנו נימא דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובפרט רבא בעצמו ס"ל כן אך כתבתי בשם המהרי"ט דבכה"ג דאף אם נימא דלא מהני מ"מ כבר עבר א"כ לא שייך זאת. ולפ"ז נראה דשפיר אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"ל דביאה שניה נעשית כאשתו דזה אינו דכיון דאם נימא דכל שעבר נעשית כאשתו שוב ע"י ביאתו בעבירה הותר לו שתהיה כאשתו שוב שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וא"ל דלא נועיל במה דעבר וסוף סוף כבר עבר דזה אינו דהא מועיל דאם לא קנו שוב אסור ביאה שניה ולא נעשית כאשתו משא"כ אם בעלו קנו נעשית כאשתו ולכך באמת אסרינן ליה הביאה ראשונה שאם יעבור ויקנה שוב תהיה מותרת גם ביאה שניה ולמה נעשה זאת ולכך אחר שחידש רבא דביאה ראשונה ג"כ אסור משום דאפשר בחליצה והיינו דגם ליבם ל"מ וכו' דאינו בר הקמת שם שפיר מקשה הש"ס מאם בעלו קנו ושוב נעשית כאשתו וא"כ שוב לא אפשר בחליצה דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא דהא באמת תהיה ראויה להקמת שם דכל שנתיר ביאה ראשונה שוב תהיה כאשתו וא"ל דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני דזה אינו דא"כ באמת יקשה אמאי אם בעלו קנו נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וא"ל דלא נועיל בזה דמה שעבר עבר דהא נועיל לענין ביאה שניה דלא תהיה מותרת וע"כ דבאמת ביאה ראשונה דוחה ושוב אם בעלו קנו דנעשית כאשתו ולא הוה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דהא לא עבר כלל אבל במה שגזרו חז"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ל"מ להקשות דהא אם בעלו קנו דזה אינו דאדרבא בשביל דבעלו קנו ותהי' מותר ביאה שניה שפיר אמרו חז"ל דלא יבא גם ביאה ראשונה כדי שלא תהיה מותר ביאה שניה וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא שייך כלל דאם לא גזרו חז"ל לא עבר כלל וז"ב ונכון. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דרבא גופא אקשי מעיקרא מאותה ברייתא והשתא איתותב ממנה ולפמ"ש אתי שפיר דלעיל אקשי רבא בפשיטות דאם נימא דליבום לא רמיא אמאי אם בעלו קנה אבל כאן באמת מה דבעלו קנה ל"ק כלל אף דיכול לקיים בחליצה מ"מ אם עבר ובעל יכול להיות דקנה ועיקר הקושיא משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וכמ"ש וזה לא אסיק אדעתיה דרבא ושפיר אתותב מינה ודו"ק ולכך אמרינן שפיר לר"ל דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא והיינו כיון דבעלו קנו וכמו שהקשה הש"ס שם על מ"ד אינה פוטרת וע"ז אמר דלר"ל ל"ק כיון דאם בעלו קנו שוב תהיה כאשתו ומותרת ביאה שניה וא"כ יש מעליותא ביבום דיתקיים גם להקים לאחיו שם בישראל ג"כ וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. והנה בהא דהקשו הנוב"י סוף מהד"ק בשם הרש"ל ביש"ש וגם בשאגת אריה האריך בזה על מ"ש הרמב"ם פ"ו מיבום דגם בח"ע אם בעלו קנו והקשו כיון דאין עשה דוחה עשה שוב אם בעלו לא קנו וכמו בהס"ד דח"ל לא דחו פריך הש"ס אמאי אם בעלו קנו הא מדאורייתא לא רמיא ליבום ה"ה לפי המסקנא בעשה דאין עשה דוחה עשה שוב אם בעלו לא קנו ולפענ"ד נראה כיון דמ"ע דיבום מלבד מצות יבים דמצד עצמו גזירת הכתוב זה לא מצוה כמו חליצה נוסף לזה יש בו מצוה מצד הקמת שם א"כ הוה עשה חמורה ולהמקובלים יש להם סוד כמ"ש הרמב"ן פרשת תצא ועיין שו"ת ב"י בסופו מ"ש דודו הרב בתשובה שם במעלת היבום וא"כ הוי עשה חמורה שמזכה נפש המת בזה ומחזירו לשרשו ולכך דחי עשה זו העשה שכנגדה איברא דעדיין קשה כיון דמסיק הש"ס גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה שוב יקשה דאין עשה דוחה עשה וא"ל דהוה עשה חמורה דזה אינו דבאמת התוס' הקשו דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וכתבו דעכ"פ היבם והיבמה ראויים להקמת שם ולפ"ז כיון שהביאה שניה אסורה א"כ שוב ליכא הקמת שם רק שכתבתי דעכ"פ לא גרע מחליצה ולפ"ז שוב לא דחי עשה להעשה שכנגדה דהא אין העשה חמורה דליכא הקמת שם והיא קושיא נפלאה. אך לפמ"ש למעלה כיון דאם בעלו קנו שוב נעשית כאשתו א"כ ניהו דגזרו חז"ל שלא יבוא ביאה ראשונה כדי שלא תותר ביאה שניה אבל מה"ת כל דעבר ובא קנה ובאמת יהיה הקמת שם ושוב יהיה העשה דוחה וז"ב ועיין מהרש"א בסנהדרין דף כ"ג בד"ה איסור מצוה שכתב בהדיא דבח"ע באמת אינו דוחה ונתמעט מקרא דיבמתו ע"ש: