שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן קל״ב (ה׳)

אחר זמן רב מצאתי במדרש רבה פ' נשא פ' יו"ד שהביא שם דברי הש"ס אם נאמר אביו ולא נאמר אמו הייתי אומר דלכך לא יטמו לו משום דחזקה בעלמא הוא והקשה ביד"מ שם בשם ספר לב אהרן דתקשי ממנ"פ דאם אינו אביו מותר לטמא לו באינו כהן וכתב דמיירי כגון שהי' חבורה של כהנים ופירש אחד מהם ובעל והוא כעין תירוץ הזית רענן הנ"ל וכבר כתבתי דהדבר תמוה דבספק אינו מטמא להם ומ"ש היד"מ בזה לפרש הא דאמרו ביבמות דף ה' יכול אם אמר לו אביו הטמא למת יכול ישמע לו ולמה נקט דוקא טומאה ולפמ"ש הלב אהרן אתי שפיר דדוקא טומאה הוא דישמע לו דאם אינו אביו מותר להטמא לו וממנ"פ מותר להטמא לו משא"כ בשאר דבר פשיטא דלא ישמע לו דהדבר ספק שמא לא אביו הוא משא"כ לענין טומאה דממנ"פ מותר לשמע לו דאם אינו אביו שוב מותר לטמאות ע"ש ופטומי מילי נינהו דמלבד דבש"ס מוזכר ג"כ אם אמר לו שלא יחזיר אבידה דה"א דישמע לו ושם לא שייך זאת אף גם דלא ידעתי מהו שח דהכי נעלם ממנו דאזלינן בתר רוב ואביו הוא לכל דבר דאל"כ למה מכה אביו חייב מיתה וכדומה כמבואר בחולין דף י"א ועיקר הא דאמר באביו דהוא חזקה היינו דאינו ודאי דאינו רק חזקה דאתיא מכח רובא וגם רוב גופא אינו רק ספק והתורה התירה זה הספק כמבואר בשיטה מקובצת בב"מ דף יי"ן גבי עשירי ודאי וע"כ דברי' תמוהים. ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד מה דנקט דוקא בהני תלתא בשבת ואבידה וטומאה דהנה כבר נודע מה שהקשה החזקוני דאיך ס"ד דמצוה להטמא שישמע לו הא אינו עושה מעשה עמך ואינו מחוייב לשמע לו דהא מצוה ע"ד עבירה אך זה אינו דאם נימא דהבן מחויב לשמוע לו שוב הוה דבר רשות כיון דמחויב הבן לשמוע לו אף שמצוה לבנו לעשות עבירה דכל שמצווהו נעשה מצוה וכ"כ האחרונים. אך עדיין קשה דהרי באמת התוס' ישנים בכתובות דף מ"ם בהא דאמר אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל הקשו התוס' שם דא"כ היאך ס"ד דכיבוד אב מדחה לשבת הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכתבו דכל שמצווהו שוב הוה עשה ע"ש ולפ"ז יקשה דהא באמת כל שמצווה נעשה שליחו וכאן לא שייך אשלד"ע דהא השליח לאו בר חיובא דהא השליח דהיינו הבן אינו עובר כלל וגם לא שייך אי בעי עביד דהא כל שמצווה לשמוע בקול אב ל"ש אי בעי עביד וכמ"ש הש"ך סי' שמ"ח גבי יואב דכל דמתיירא מפני המלך לא שייך אי בעי עביד דהא ודאי ישמע לו ומכ"ש בזה דמורא שמים עליו וא"כ שוב יהיה האב עובר וא"כ שוב אינו עושה מעשה עמך דהא האב אי בעי אמר לא בעינא אף לאחר שצוה ולגבי האב ליכא עשה דכיבוד וא"כ יש שליח לדבר עבירה ושוב האב עובר והאב אינו בגדר עושה מעשה עמך ואין הבן מחויב לשמוע לו וכגון דא קושיא גדולה הוא. אך נראה דל"מ בשבת דודאי אינו קושיא דכבר נודע מ"ש המג"ש בפ"י דאמאי אסור אמירה לעכו"ם משום שבות והא נימא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא והעכו"ם לאו בר חיובא הוא וכתבו האחרונים הב"מ והישועת יעקב סי' וא"ו דל"ש שליחות דהתורה הקפידה שינוח הוא והרי גופו מכל מקום שובת ע"ש וא"כ לא שייך שליחות וכן באבידה מה שאינו מחזיר הא הוה ממילא ול"ש בזה שליחות והוא שלילות מה שאינו מחזיר ובטומאה ג"כ אי אפשר לומר שנטמא המשלח דתלוי בגופו וכל שגופו לא היה שם לא נטמא ול"ש שליחות וסד"א דישמע לו וקמ"ל דמכל מקום לא ישמע לו ודוק היטב כי נכון הוא והוא חריף. אחר זמן רב מצאתי בשה"ג פ"ק דקידושין שהביא בשם זקנו ריא"ז גבי כיבוד ומורא אביו שכתב ונראה שאם מתכוין אביו לזלזל במצות לא ישמע לו שאין אדם חייב בכבוד אביו אלא לעשות רצון קונו אבל כשרואה שדעת אביו לבטל רצון קונו חייב להוכיח את אביו להחזירו מדעתו ואם אינו חוזר בו אינו חייב בכבודו ועל כזה נאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. וכפי הנראה הרגיש בקושית החזקוני וע"כ פירש דמה שצוה בטומאה ומחמר אחר בהמתו בשבת והשבת אבידה מקרא שלא לשמוע לו היינו אף במתכוין להנאת עצמו כגון שרוצה שיאכילו במקום טומאה או שיחמר אחר בהמתו של אביו או שלא ישיב אבידה ויקחנה לעצמו להרווחה אבל כל שמכוין לבזות המצוה פשיטא דאינו חייב לשמוע לו. אך לפענ"ד אין כוונת הריא"ז דכל דמתכוין לזלזל במצוה אין חייב לקיים הכיבוד דבאמת אם נימא דהבן מקיים בזה מצות כיבוד שוב ל"ש על הבן שום איסור והוא מקיים מצוה וס"ד דעשה דכיבוד דוחה וכמ"ש אף שהאב מתכוין לזלזל. אך לפענ"ד הכוונה שאם האב צריך לאותו דבר להנאתו אף שנתכוין לזלזל בכבוד המקום דהיינו שעי"ז יתבטל מצות התורה ס"ד דש"ס דהוה כמו כל עשה דדוחה ל"ת דגבי הבן יש עשה גמורה. אך כוונת הריא"ז לשלול דאם האב א"צ לאותו דבר כלל רק שעיקר כוונתו שיעשה אותו דבר כדי לזלזל במצות התורה בזה אינו מחויב לכבדו כיון דעיקר מצות כיבוד הי' שיכבד אביו ויעשה רצונו אבל בזה שאין רצונו בזה רק לזלזל בכבוד המקום א"כ פשיטא דהבן לא קיים מצות כיבוד כלל ואדרבא הוא מזלזל בכבוד המקום ואינו עושה שום מצוה כלל מה"ת לומר דידחה הא אין כאן עשה דכיבוד כלל וז"ב. וזה שדקדק הריא"ז שאם מתכוין אביו לזלזל במצות והיינו שמזלזל במצוה ועיקר צווי היה שלא יעשה הדבר או שיעשה רק למען זלזל במצות ד' ודו"ק ועיין תוס' קידושין דף ל"ב ד"ה רב יהודא שכתבו דמיירי כשמתכוין לכיבוד דאל"כ פשיטא דלא אצטריך קרא וכ"כ שם דאם משליך בחנם רשע הוא דעובר על בל תשחית ולפענ"ד כוונתם ג"כ דאם לא נתכוין לצורך רק שלא לקיים מצות ד' פשיטא שאינו עושה מעשה עמך הוא ול"צ קרא וז"ב. הארכתי בזה לפי שבשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ה כנראה שהבין בפשוטו דכל שמתכוין לזלזל אף שהי' צורך לאביו א"צ לשמוע לו. ומיהו לדינא אין נ"מ דבאמת כל שא"ל שלא לקיים מצוה אין חייב לשמוע לו כמבואר דהא יליף מקרא דאני ד' שאתה ואביך חייבין בכבודי ואף מצוה דרבנן ג"כ. ולכאורה הי' נראה לי דבר חדש דאם א"ל אל תחזיר אבידה והיה כאן אדם אחר שיוכל להחזיר האבידה רק שאביו צריך שבנו יעשה לו איזה דבר לצרכו ועי"כ לא רצה שיתעסק בטיפול השבת אבידה דמחוייב לשמוע לו דהא באם אמר לו אביו השקני ויש לפניו מצוה אחרת אם אפשר לקיים המצוה ע"י אחר יניחנה ויעסוק בכבוד אביו וא"כ מה שאינו מחזיר זה אינו רק מקיים מצות כיבוד אבל המצוה תתקיים ע"י אחר ולמה לא יעשה זאת. אך דלפמ"ש הר"ן וכן קי"ל בש"ע יו"ד סי' ר"מ סי"ב דאם כבר התחיל במצוה שוב פטור מן המצוה א"כ כיון דכל שראה אבידה מחוייב לטפל בה ואם הלך ולא רצה לטפל עובר על לא תוכל להתעלם דהרי אם נטלה לאחר יאוש עובר על לא תוכל להתעלם כמבואר בב"מ דף כ"ו ע"ב א"כ שוב כל שראה אבידה מקרי התחלת המצוה וא"כ מה שא"ל אביו אל תחזיר אינו מחוייב לשמוע אף שיכול שתתקיי' המצוה ע"י אחר. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דק"ל טובא היאך ס"ד בא"ל אל תחזיר אבידה דישמע לו והא לא עדיף ממצות ד' וכבודו ואטו מותר לגזול ולקיים מצות צדקה וכמו כן באם כבר נטל אבידה ואינה מחזירה הוא גזל בידו וא"כ היאך אפשר דמצות כיבוד אב תדחה והרי פ"נ דדוחה כל המצות אינו רשאי להציל עצמו בממונו של חבירו וכמבואר בשיטה מקובצת ב"ק דף פ' ע"ב במעשה דחסיד אחד דאף בפ"נ כל מה שיש חשש גזל חבירו או מכשול לחבירו אסור ובמק"א הקשיתי על הרא"ש בב"ק דף סמ"ך גבי מציל עצמו בממון חבירו וא"כ היכי ס"ד שלא יחזיר אך לפמ"ש אתי שפיר דמיירי בכה"ג שא"ל שלא יטפל באבידה דאינו גוזלו לעצמו וגם יוכל אחר להשיב ואפ"ה כל שראה מחויב לקיים והוי אתחלתא דמצוה ובזה אתי שפיר הא דאמרו בב"מ דף ל"ב מ"ד הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד ה' מהונך ה"א דלציית לו והקשו התוס' מדוע נקט כתוב דדברי קבלה ולא נקט דהשוה מוראם למורא המקום ונדחקו בזה ועיין בכנסת יחזקאל שם. ולפמ"ש יש לומר דהש"ס מפרש דמה דס"ד שידחה הוא בכה"ג שאינו עובר על גזל חבירו ופסידתו דהרי כל עיקר כבודם הוא רק ששוה לכבוד המקום ושם כתיב כבד את ה' מהונך ולא בהון חברו. עוד רציתי לומר דה"א שלא יחזיר ובאמת הוא ישלם לחבירו בעד אבידתו ואף דמשל בן כפינן לי' הא בקידושין מקשה הש"ס מהך דהוקש לכבוד המקום דכתיב כבד ה' מהונך ומשמע דאף משל בן מחויב לכבד אביו ואף דדחי יש לומר דהש"ס בהס"ד ס"ל דאף משל בן ולכך מייתי מהאי קרא ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים חריפים ונעימים ת"ל: