שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ק״ל (ג׳)

והנה לפמ"ש הבעה"ת חלק שלישי שער כ"ו אות ב' דלכך לא בעי קנין בנאמנות דבהאי הנאה דקא מהימן לי' גמר ושעבד נפשיה וכתב בגידולי תרומה דס"ל דכל שעומד בהלוואתו שמניחה בידו ואינו תובע הימנו נראה דמהימן לי' ובהאי הנאה גמר ומשתעבד אף לאחר הלואה ע"ש א"כ נראה לפענ"ד דניהו דנאמנות כבי תרי לא מועיל אחר מתן מעות היינו משום דלזה לא יוכל לתבעו דהא כבר הלוה לו ולמה יצטרך להחזיר לו המעות כל שלא יתן לו נאמנות כבי תרי ולמה יתחייב כזאת שאף שיפרענו ויהי' עדים מעידים יתן לו שנית זה הוה כחיוב חדש ופשיטא דלא שייך בהאי הנאה דהמני' אבל לענין סתם נאמנות שפיר יש לו הנאה בהאי הנאה דהא המניה אפשר דגמר ומשתעבד וא"כ גם שנתן לו נאמנות כבי תרי מ"מ נשאר עכ"פ נאמנות סתם דהא לזה גמר ומשעבד נפשיה וא"ל דבטל הדיבור דז"א דעכ"פ האי הנאה דהמניה נשאר עוד ובהאי סברא בלבד נראה דגמר ומשעבד נפשיה ומועיל כנלפענ"ד ועדיין צ"ע. והנה בהא דאמרו בב"מ דף פ"ב דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוה שיעור זוזי וקמפלגי בדר' יצחק והביאו התוס' הא דאמרו בשבועות דף מ"ג מתניתין בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש והר"ח גורס להיפך מתניתין בדלא פריש ושמואל בדפריש שיאבד כל מעותיו והסכים ר"ת לגירסא זו דאין סברא שיאבד מעותיו בדלא פריש ופלוגתא דר"א ור"ע בדשמואל דר"א ס"ל דלא כשמואל ואף בדפריש לא יועיל דאסמכתא הוא וכיון דלא איבד מעות היתירים על המשכון גם מה שכנגד המשכון לא הפסיד ע"ש והנה זהו כשיטת הרא"ש דאי אפשר לחלק לחצאין וכל שבטל דיבורו מה שיותר משווי המשכון גם מה שכנגד שווי בטל דלהרי"ף עכ"פ כנגד שווי המשכון למה יבטל. ובזה נראה לפענ"ד סברא נכונה דאם נימא דגם בדלא פריש מפסיד עכ"פ כנגד שווי המשכון מדר' יצחק ולפ"ז גם בדפריש מהראוי לומר שיהי' אסמכתא על מה שהוא יותר מכנגד החוב ומה שהוא כנגד החוב יפסיד וכשיטת הרי"ף וכאן לא שייך סברת הרא"ש דכל דבטל דיבורו וכוון להגזים ממילא גם מה שראוי להפסידו בטל דזה אינו דבשלמא התם דאם לא אמר לא הפסיד כלל אף מה שראוי ורק ע"י דיבורו אנן באנו לדון וכל שבטל דיבורו וכיון להגזים גם למה שראוי בטלו דבריו וכמ"ש הרא"ש בטעמו אבל כאן על מה שראוי לא צריך לדיבור כלל וא"כ אף בפריש לא נתבטלו דבריו לגמרי ומפסיד מה שכנגד החוב ועל היותר הוה אסמכתא. ובזה יש ליישב קושית התוס' בשבועות דף מ"ג דאמאי אמר מתניתין דלא כר"א ואמאי לא אוקמא כר"א ובדפריש ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ לא הי' צריך להפסיד רק כנגד שווי המשכון ואמאי ישבע ויטול מעותיו וזה כעין תירוצו של התוס' בעצמו אלא שלפמ"ש א"צ לומר דאף בדלא פריש עכ"פ מפסיד דהו"ל כפריש ורק דאף בדפריש א"צ להפסיד רק כנגד שווי המשכון וכמ"ש בסברא ועכ"פ זה לשיטת הרא"ש אבל להרי"ף אין מקום לסברת התוס' ומה שהביאו ראיה מהא דאמרו בב"מ דף ס"ו דמי קאמר לי' קני לגוביינא הנה לכאורה הי' משם סתירה להרי"ף דא"כ היאך מקשה שם והא אסמכתא היא הא עכ"פ בערך מעותיו לא הוה אסמכתא והיא לכאורה קושיא גדולה על הרי"ף אמנם נראה דלפמ"ש התוס' שם ד"ה ואי דהוה כמו גזים דאין דרך בני אדם למכור קרקעותיהם כלל א"כ שוב הוה אסמכתא אף לשיעור חובו וא"ש וא"כ עכ"פ שוב אזלא לי' ראיית התוס' מהך דב"מ דף ס"ו ולפמ"ש אין ראיה ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד הא דכתבו התוס' שם בדף פ"ב ד"ה נימא די"ל דבשוי הוה לכ"ע ש"ש ולא מטעמא דרב יוסף אלא מטעמא דשמואל דחשיב כאילו פירש אבד המשכון אבד מעותיו וכי לא שוי שיעור זוזי בשעת הלואה לא נקיט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ואפילו כנגד המשכון ל"מ כאילו פירש והקשה המהרש"א דא"כ נחלקו המקשן והתרצן בסברות הפוכות דלמקשה פשיטא לי' דבשווי נעשה ש"ש מטעמא דשמואל ואח"כ מסיק דאף בשוי לא קני מטעמא דשמואל רק משום דר' יצחק ולפמ"ש יש לומר דבאמת הוה אסמכתא רק דכל דשוי לא הוה אסמכתא דלא גזים דהא נתן לו משכון ולמה לא יפסיד כנגד משכונו ולפ"ז בדלא שוי ע"כ שוב הוה אסמכתא ומהראוי שלא יפסיד אף מה שכנגד שווי המשכון וזהו סברת ר"א כדכתבו התוס' אליבא דר"ח ור"ע ס"ל דלא מקרי אסמכתא ולפ"ז למה דמסיק כר' יצחק א"כ שוב אי אפשר לומר כשמואל דא"כ יקשה מ"ט דר"א דישבע ויטול מעותי' דא"ל דהוה אסמכתא דזה אינו דכל דשייך סברת ר' יצחק ניהו דר"א לית לי' דר"י עכ"פ לא שייך לומר דבטל בכלו דהא נגד שווי המשכון מסתבר לומר דקיבל עכ"פ על נפשי' דהרי לר"י קנה משכון וא"כ עכ"פ יש לומר דקיבל על נפשי' וע"כ דלית לי' דשמואל כלל ולא קיבל כלל לגוביינא ודו"ק היטב. וראיתי בתומים סי' ע"ב ס"ק ז' דהקשה בהא דאמרו לימא בדרב יוסף קא מפלגי וע"ז הקשה דמשמע דבאוקומתות הראשונות אית להו דרב יוסף והא ע"כ לית להו דהא לולא דב"ח קונה משכון או כדשמואל לא הוה קונה משכון ולא נתחייב אף לר"ע וע"כ דלא הוה ש"ש וכדרבה ע"ש. ולפענ"ד נראה הדבר נכון דהנה סברת רב יוסף דמחייב ליה כש"ש הוא משום פרוטה דרב יוסף ושיטת הרא"ש הוא דכיון דחייב בשטוח וניעור לכך פטור מפרוטה לעניא ונעשה ש"ש. ולפ"ז נראה לי דבר נחמד דאם נימא כדשמואל או כדר' יצחק דב"ח קונה משכון או שקבלו לגוביינא א"כ לא שייך דרב יוסף כלל דהא מה ששוטחה ומנערה לצורך עצמו מנערה דאל"כ יפסיד מעותי' אם יתקלקל המשכון ולכך כ"ז דאוקמא כשמואל או כדר' יצחק אי אפשר לומר פרוטה דרב יוסף אבל למה דאמרו דל"ל דשמואל ול"ל דר' יצחק דלא קנה משכון רק שלא בשעת הלואה שוב שייך פרוטה דרב יוסף ודו"ק היטב. איברא דלשיטת הרשב"א דפרוטה דרב יוסף הוא בשביל שהלוהו ועשה מצוה א"כ אף לר' יצחק ולשמואל עכ"פ עשה המצוה. אך לפענ"ד היה נראה דניהו דעשה מצוה במה שמלוהו אבל במה שלוקח משכון לא עשה מצוה ולמה יתחייב על המשכון ובמה קיבל שמירה ולפענ"ד גם הרשב"א דכתב דנעשה ש"ש בשביל הפרוטה דרב יוסף שהלוהו לא צריך לזה רק על מה שנעשה ש"ש אף לאחר שפרעו עד שיחזירנו לבעליו כמ"ש הש"ך בשמו בסי' ע"ב ס"ק יו"ד דבזה לא שייך שטוח וניעור דכבר כלתה שמירתו לאחר שפרעו א"כ לכך הוצרך בשביל הפרוטה דרב יוסף שקיבל בתחלה דלא שייך לומר דעכ"פ לא קיבל שמירת המשכון דזה אינה דבאמת כיון דחייב בשטוח וניעור ע"כ דנעשה ש"ש גם על המשכון ושוב נעשה ש"ש במה שהלוהו אבל אי לאו שטוח וניעור לא הי' נעשה שומר על המשכון כלל ובזה יש לומר הא דאמרו במלוה צריך למשכון קמפלגי והיינו דבזה לא שייך דנעשה ש"ש על השטוח וניעור דהרי צריך למשכון בשבילו וכל שיתקלקל יתחייב אבל לא נעשה ש"ש בשביל שטוח וניעור ומצוה לא קעביד במה שהלוהו דהא צריך למשכון ולא שייך פרוטה דרב יוסף ודו"ק היטב ועיין ש"ך ס"ק י"א ועיין תומים סי' ע"ב ס"ק ואו ולפמ"ש יש לפלפל בדברים ובכל הסוגיא ואכ"מ כי אני בר בי רב דחד יומא בהאי סוגיא וכמעט רגע שעיינתי בסוגיא ואם אולי משגה היא ד' יכפר וראיתי בשיטה מקובצת בדף פ"ב בהך דמלוה צריך למשכון שפירש בשם הרי"ף בתשובה דל"ד לכל פקדון דכל דבעי למיזף עלי' אסור דהא פקדון הוא גבי' אבל במשכון כל דלית לי' ללוה לפרוע חובו מותר לו למלוה להשכין משכונו אצל אחר וס"ל לר"ע דבהאי הנאה דסמיכה דעתי' ע"ז הוה ש"ש ולא מצוה ואני תמה ע"ז דהיאך שייך בשעת הלואה שיהיה ש"ש בזה דאם לא יהי' לו מעות יוכל להשכין המשכון ומי ביקש מידו שילוהו עד שיפקע בזה המצוה ויהי' ש"ש בשביל זה ועיין בתוס' דף פ' ע"ב ד"ה דקא שכתבו דלכך לא הוה ש"ש במה דקא תפיס ליה אחוביה דאינו מרוויח מידי דאם לא הי' מלוהו לא הי' צריך למשכון ע"ש ומכ"ש בזה וע"כ דברי הרי"ף צע"ג ובאמת חסר יבואנו המעתיק בש"מ שם ואולי הרגיש בזה מקודם וצ"ע בשו"ת הרי"ף הנדפס בליווארנא אולי נמצא תשובה זו וע"כ פרוטה דרב יוסף שפיר יש לומר דבכה"ג שצריך למשכנו לא שייך פרוטה דרב יוסף וכמ"ש למעלה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה דלא שייך פרוטה דרב יוסף כל דצריך לעשות כן בשביל חובו באמת מצאתי הסברא במהרש"ל פרק הגוזל בתרא הובא בש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק ל"ו דלכך בבנו לא שייך פרוטה דרב יוסף דרוצה לעשות כן בשביל חובו והש"ך תמה עליו דא"כ היאך כתבו הרא"ש והטור דשייך פרוטה דר"י בשביל שטוח וניעור ולפמ"ש דברי הש"ך נכונים דאם לא הי' ש"ש רק בשביל פרוטה דרב יוסף א"כ לא שייך לומר שעושה כן בשביל חובו דמה איכפת ליה בקלקול המשכון ולפ"ז גם בבנו שייך זאת. אמנם שלא יהי' דברי הרש"ל תמוהין וכמדבר בלי דעת ח"ו אמרתי להדר פני זקני הרש"ל ז"ל דהנה באמת במ"ש דאם נימא דשמואל ור' יצחק ל"ש פרוטה דרב יוסף דהא שוב נתחייב להיות ש"ש בשביל המשכון בעצמו ולא עושה השיטוח והניעור רק לטובת עצמו. הנה אם שסברא מושכלת היא בכ"ז יש לפקפק דהא כיון דבשעת הלואה הוא עושה כן א"כ הוא רוצה בעצמו להתחייב בקלקול המשכון ולשטחו ולנערו וא"כ עכ"פ רוצה בשיטוח והניעור בשביל המצוה דאל"כ מי כופהו להלוות לו על המשכון ולמה מלוהו כלל וא"כ שוב עושה מצוה בהלואתו בעצמו דניהו דלא הי' רוצה להלוות בלי משכון מכל מקום למה הלוהו כלל וע"כ דרצה לקיים מצוה הלואה לעני וא"כ זה גופא מצוה וא"כ טעמו של הרשב"א והרא"ש הן אחד דעשה מצוה בעת הלואה וגם אח"כ נעשה ש"ש בשביל שטוח וניעור דהא ידע שיצטרך לשטוח ולנערו והיינו אף דיוכל להיות שלא יזדמן עני בשעה שהלוהו אבל עכ"פ בשטוח וניעור שהוא פעמים רבות בודאי שכיח שיזדמן עני. ועכ"פ יהיה איך שיהיה נראה לפענ"ד דדברי הרש"ל נכונים דעכ"פ בנו שלא הלוהו שוב לא שייך לגבי' שיטוח וניעור דהא כל שכבר הלוהו אביו הוא מחוייב בשטוח וניעור דא"ל שעכ"פ אביו נעשה ש"ש דזה אינו דיש לומר דמיירי שאביו מת תיכף וא"כ על מה שהלוהו לא נעשה ש"ש דלא שכיח שיזדמן עני באותו פעם ועל מה ששטחו ומנערו אח"כ הא לזה צריך שיעשה פעמים רבות ואביו לא שטחו וא"כ לא נגמר שכירתו ובנו שוב מוכרח לשטח ולנער בשביל החוב דאנן ס"ל כשמואל וא"כ אבד חובו ושוב לא נעשה ש"ש בשביל פרוטה דרב יוסף ואף אם נימא דלא כשמואל דאל"כ בלא"ה אבד חובו מכל מקום נראה לפענ"ד דבאמת הרש"ל כתב שם דלא שייך הנאה דתפס לי' אשכרו משום דלמה הלוהו והש"ך השיג דהא כל שכבר הלוהו שוב בנו נעשה ש"ש עי"ז ואני אומר דליתא לפענ"ד דהא היורש היה לו הנאה יותר אם הי' נשאר אצל מורישו המעות וניהו דכל שהלוהו יש לו הנאה שבטוח על המעות אבל לא קיבל הנאה מהלוה רק מאביו שהניח לו המשכון אבל במה נעשה ש"ש של הלוה הא לא קבל מידו המשכון וז"ב כשמש ולפ"ז לענין שטוח וניעור דעכ"פ יש לו הנאה שיש לו משכון רק דקבלו מיד אביו אבל עכ"פ לא יהי' תפיס אזוזי ויצטרך למיקם בדינא ודיינא דבשלמא באביו לא שייך זאת דהא הוא הלוהו משא"כ בנו דלא הלוהו הוא רוצה להיות תפיס אזוזי וז"ב כשמש ודו"ק כי הוא חריף ועמוק ת"ל: