שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן י״ג (ה׳)

והנה במ"ש למעלה ליישב גוף קושית הרב מהר"י הנ"ל דעיקר האיסור בלישה הוא דאיכא מצאתי בר"ן בפרק כ"ש שכתב בהדיא דנשי דנהגי למיפא קפיזא לאו דוקא למיפא ורק הלישה היא העיקר ע"ש ושוב ראיתי בבעה"מ ורמב"ן שהאריכו בזה לענין פת עבה דאופין בפסח והוא יותר מקבא מלוגנאה ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתם שוב ראיתי בתפארת שמואל מהבה"ז בהגהותי' על הרא"ש שהקשה מהך דפת עבה ועיין בא"ר ריש הלכות פסח מ"ש בזה ובמחכ"ת שניהם גם יחד לא נזכרו מבעה"מ ורמב"ן הנ"ל ודו"ק שוב מצאתי קושית הרב מהר"י הנ"ל בשעה"מ פ"ה מחמץ ע"ש שנדחק ומ"ש נכון ת"ל. ובגוף הענין אי שייך ב"י בחצי שיעור נראה דבר חדש דהנה שמעתי מהרב החריף מוה' מענדיל נ"י בהגאון מוהר"ץ בעל טיב גיטין ז"ל שאמר בטעם שנדחק הר"ן ריש פסחים דלמה אסרה תורה בבל יראה מה שלא מצינו בכל האיסורים ואמר הוא כיון דהתורה אסרה בהנאה וא"כ בשלמא בכל איסורי הנאה דנאסרו לעולם א"כ שוב כל שאסור בהנאה אין לו הנאה לעולם אבל בזה שיותר לאחר פסח כל שאתה אומר שלא יעבור על ב"י שוב יהנה מזה מה שישתייר לו ולאחר פסח יהנה ויאכל וישתה החמץ וא"כ הרי נהנה גם בתוך הפסח מזה במה שנשאר על לאחר הפסח ולכך אסרה תורה שלא יראה והאריך בזה דלכך בשל אחרים ושל גבוה דאין לו הנאה מזה אינו עובר ולכך בחמץ ידוע לא מהני ביטול דסוף סוף נהנה במה שנשאר לו לאחר פסח. ובאמת שלכאורה דבר חכמה אמר. ולפ"ז נראה לי דלכך חצי שיעור מותר בב"י דכיון דחצי שיעור עיקר האיסור דחזי לאצטרופי וכאן האיסור אינו בעצם רק דא"כ נהנה מחמץ במה שישתייר ולפ"ז באמת לא ישאר לו רק חצי שיעור וא"כ אינו נהנה רק מחצי שיעור וח"ש באמת גם באכילה מותר רק משום דחזי לאצטרופי אבל מה שנשאר לאחר פסח באמת לא נשאר רק חצי שיעור ואף דבהנאה לא שייך חצי שיעור אבל פשיטא דכל שבאכילה לא אסור רק בכזית גם הנאה לא עדיף מאכילה. מיהו יש לומר דשאני חמץ דאתי מלא יאכל לחזקי' וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם וא"כ ממילא מכ"ש הנאה דודאי אסור בח"ש דבהנאה לא שייך חצי שיעור וכמ"ש הה"מ פ"ח ממאכלות אסורות וא"כ שוב מהראוי שיעבור על ב"י ג"כ בח"ש. ובזה מיושב היטב מה שהקשו הכ"מ ולח"מ למה אצטריך רבינו למכתב דרשא דחזקי' משום לא יאכל והא כל ח"ש אסור ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לענין הנאה ולענין ב"י וכמ"ש. אך גוף דברי הרב מוהר"מ הנ"ל אין בהם ממש לפענ"ד דמלבד דקשה לריה"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה בפסח למה יעבור על ב"י אף גם דא"כ הא דאמרו שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והיינו דכיון דאסור בהנאה מהראוי שלא יעבור על ב"י ולדבריו אדרבא כיון דאסור בהנאה לכך מהראוי שיעבור על ב"י ובלא"ה יש לומר דהא הוה הנאה הבאה לו בע"כ דמה יעשה במה שחמצו תהי' מותר אח"כ ובכה"ג הוה הנאה הבאה לו בע"כ דמותר לאביי כדאמרו בפסחים דף כ"ה וא"ל כיון דעכ"פ מצוה להשבית אף דנימא דאינו עובר על ב"י עכ"פ מצוה להשבית וא"כ הוה אפשר להשבית דז"א דא"כ למה יעבור על ב"י הא בלא"ה לא יהנה דלא ישבית וע"כ דהשבתה אינו רק כדי שלא יעבור על ב"י. ובלא"ה הא אף באפשר ולא מכוין מותר לאביי וא"כ מסתמא לא מכוין להנות ולמה יאסר. ובזה י"ל ע"ד החידוד הא דאמר ריה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה מה לשון תמה על עצמך ועיין פ"י ולפמ"ש י"ל דזה אמר לר"ש ועיין פסחים דף כ"ח ולפ"ז לר"ש לשיטתו שפיר מקשה דא"ל דע"כ דאסור בהנאה דהרי לכך עובר על ב"י דז"א דלר"ש באמת באפשר ולא מכוין מותר כדאמרו בפסחים דף כ"ה דאביי ס"ל כר"ש ולפ"ז שוב יקשה דכל דעובר על ב"י ע"כ דהוא ברשותו דאל"כ למה עובר וע"כ דמותר בהנאה וא"ל דהיא הנותנת דלפי שאסור בהנאה לכך אסרהו בבל יראה דאל"כ יהנה דז"א דלר"ש מהראוי שיהיה מותר דהו"ל אפשר ולא קמכוין ודו"ק היטב: