שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן י״ג (ג׳)

ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים דף כ"ג לחזקי' לריה"ג דאמר דמותר בהנאה לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך ולפמ"ש א"ש דנ"מ בכה"ג וזה מלא יאכל נפקא דתלה הכתוב במאכל ולא באוכל כמ"ש המהרלב"ח הובא במלמ"ל שם ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב קושית הצל"ח בפסחים דף כ"ט בהא דהוכיחו התוס' דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר על ב"י דאל"כ אמאי מעל לר"י הא כשיפדנו יהיה שלו ויהיה חייב לבערו והקשה הוא דהא מעילה בשו"פ מחייב ודלמא מיירי כשיש בו שוה פרוטה ואינו רק חצי כזית דאז אינו עובר על ב"י לדעת הפוסקים דבחצי שיעור אינו עובר ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאינו עובר הוא כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דמה שלא ביערו אינו ניכר שמחשבו דאדרבא בשביל שלא חשבו אינו מבערו ולפי זה שם דכל דפד' מהקדש אין לך מחשבו גדול מזה ופשיטא דעובר. ובזה יש ליישב קושית האור חדש שהקשה לשיטת הפוסקים דאינו עובר על ב"י בחצי שיעור א"כ למה פריך בפסחים דף ל"ב חמץ בפסח בר דמים הוא ולא משני דאתיא כר"ש דלאחר הפסח אינו אסור ומיירי שהי' פחות מכשיעור דאז בר דמים דמותר לשהותו אחר הפסח והוה דבר הגורם לממון ובמזיד חייב דכל שאכל בשו"פ מעל וחייב מיתה במזיד ולפמ"ש א"ש דכל טעמו של הח"ץ הוא דח"ש לא אחשביה ואיך שייך לומר דמקרי בר דמים דהוה דבר הגורם לממון א"כ יתחייב לבערו דמקרי בר דמים וחשוב הדבר עד שנתחייב ממון וע"כ דלאו בר דמים הוא. והנה כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא: