שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן צ״ט (ב׳)

מכתבו הגיעני היום. והנה שאלתו באחד שמכר ש"ס דפוס טשערוויטץ גם טורים ישינים במקח שמנים ר"ח יען כי המוכר רצה ליקח לעצמו ש"ס וטורים חדשים הנדפסים כעת בלבוב אך בשביל שהמוכר היה נחוץ לו הספרים הישינים ללמוד טרם יבאו החדשים היה מדובר ביניהם שכל פעם שיגיע כרך מהחדשים יתן לו המוכר הישן והלוקח ישלים לו לפי חשבון תמור כרך החדש ולע"ע נתן לו הלוקח דראהן געלד עשרים רו"ח. והנה אח"כ נשרפו הספרים ביד המוכר ותובע מהלוקח שישלים לו עד שמנים רו"ח והמוכר טוען שהקנה לו בק"ג א"ס והלוקח טוען שלא היה ק"ג אג"ס רק שנכתב כן כדרך הנהוג וגם כיון שכל הנאה של המוכר שהרי הספרים נשארו בידו והלוקח רצה לתת לו כל המעות רק שהמוכר לא רצה שלא ישמטו מידו וא"כ הוה שואל שכל הנאה שלו וחייב באונסין. והנה מעלתו טען שהוה שאלה וחייב באונסין ולא הוה כשאלת ספרים דבאמת כולם חלקו על הר"ן וגם לא שייך טעמו של הר"ן דמצוה קעביד דהא המוכר לא רצה שיתן לו המעות ולא רצה למכור רק באופן זה וא"כ הלוקח לא עשה שום מצוה שהרי לא רצה למכור רק באופן זה והאריך בזה. ואני אומר דלפענ"ד הוה מכר גמור ושיור זכות במכר שיש לו הזכות להשתמש בו וא"כ אין כאן שום שאלה רק מכר גמור ורק שנשאר לו זכות ללמוד בהם וא"כ שוב המוכר פטור. איברא דגוף הדבר במה קנה דלכאורה מעות לא קנה משום גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה. אמנם נראה דכאן לא שייך זאת כמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ז דכל כמה דלא קבל כל המעות לא רצה לאוקמא בדינא ודיינא. וגם נראה דבספרי קודש ודאי טרח ומציל ולא שייך הטעם דלא יטרח וגם כיון דשייר לו זכות ללמוד בהם ודאי טרח ומציל וא"כ בודאי קנה הלוקח והמוכר פטור ומחויב הלוקח לשלם לו כנלפענ"ד: