שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן צ״ז (ב׳)

הנה למדתי בש"ך חו"מ סי' ס"ה ובס"ק כ"ו כתב הש"ך שם דמה שמצאן בדלוסקמא הוא סימן דאף דדרך שטרות בדלוסקמא כיון שדרכן גם בחפיסה שוב הוה דלוסקמא סימן וע"ז הקשה מהא דאמר חמור בסימני אוכף וכתב דמשמע לש"ס דסתם חמור הוא עם אוכף עכ"ל. ואני אומר שדבריו תמוהים דהרי החמור דרכו עם מרדעת יותר מאוכף דהרי מבואר בסי' ש"ה באו"ח דבחצר מותר להניח מרדעת ע"ג החמור דחמור הוא קריר והמרדעת מחממו אבל האוכף א"צ כל כך וא"כ המרדעת נצרך יותר מהאוכף וא"כ מה פריך מחמור בסימני אוכף והא הוה סימן גמור כיון שא"י אם היה עם אוכף דאולי היה עם המרדעת וצ"ל דבאמת החמור צריך לשני דברים להאוכף לישב עליו ולמרדעת שיחממו וא"כ שוב אין כאן סי' מהאוכף כיון שדרך החמור להיות עם אוכף וכן מרדעת ג"כ ודוקא בחצר א"צ אוכף אבל כשנוסע עמו ורוכב עליו בודאי צריך אוכף ואין כאן סימן. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם פי"ד מהלכות גזילה ואבידה ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אע"פ שהסימן בדבר הטפל לו שיחזיר ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ל"ב האריך למה שינה הרמב"ם וכתב במקום אוכף מרדעת. ולפמ"ש אתי שפיר דקמ"ל רבותא דל"מ באוכף דמחזירין דהא משכחת לה במרדעת אבל המרדעת שנצרך תמיד א"כ אין כאן סימן כלל דהא הוא תמיד עמו וא"כ ידע היטב שיש מרדעת ע"ג ואפ"ה מחזירין אבל באוכף משכחת לה שיהיה רק מרדעת לבד ואפ"ה מחזירין משום דלא שייך שאלה באוכף דמסקב ליה ודו"ק היטב: