שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן צ׳ (ג׳)

והנה בשנת תרכ"ג שלשים למב"י ראיתי בא"מ שם שעורר בענין הלז אבל לא על דברת הרא"ש הנ"ל. אמנם מה שהאריך הנוב"י דאיך הוה זכייה לקטנה הא נאסרת על כל אדם ע"ש מה שהאריך בזה. נפלאתי על הגאון ז"ל דלא נזכר אז מדברי התוס' בקידושין דף ה' ד"ה שכן ישנה בע"כ שכתבו שם בסופו ויש מישבים פירוש הקונטרס דודאי זה קרוי בע"כ מכירה של אמה העבריה שחוב הוא לה ואם היתה בת דעת לא היתה מתרצית וחשוב על כרחה אבל קידושי קטנה לאו לחוב הוא לה כמו מכירה וסופה עומדת להנשא אם היתה בת דעת היתה מתרצית ולא חשוב בע"כ עכ"ל. הנה מבואר דקידושי קטנה לא חשוב חוב כיון דאם היה לה דעת היתה מתרצית וסופה להנשא לא חשוב חוב ולכך גם מה שהקשה על ר"י ברזילי ל"ק כלל: והנה ראיתי בספר חקר הלכה מהגאון בעל אור חדש חקירה י"ב שכתב דניהו דיכול הקטן לקדש אבל להשיאו ע"י חופה שיהיה מקרי נשואין זה לא יכול האב ובזה מישב כל קושיות המהרי"ט וכמדומה שגם אני כתבתי בתשובה כעין זה. וכעת שנת תרכ"ג למדתי בקידושין דף למ"ד להשיאו אשה מנ"ל דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא. והנה הקושיא הלז אין לה ביאור כלל ואדרבה האשה יותר ברשות אביה ובידו למוסרה למנוול ומוכה שחין יותר מהבן ומה פריך ועיין רש"י מ"ש בזה והנה בקידושין דברי רש"י אינם מובנים כלל ובכתובות דף נ"ב פירש"י בענין אחר וג"כ אינו מובן. ולפענ"ד הדבר נכון ומזה ראיה ברורה להר"י ברזילי דאף להשיאו נמי ברשותו דאב בקטנותו דהנה בהא דאמר קחו לבניכם נשים הוא ע"כ כשיטת הר"י ברזילי ומיירי בקטנותו ומעתה מבואר הקושיא היטב דהנה בכתובות דף נ"ו אמרו דאין פוסקין לאשה להשיאה בקטנותה והיא ואביה יכולין לעכב ע"ש וכן קי"ל בסי' נ"ו ס"ד ודברי עין משפט שם שרשם באות ג' סי' ל"ז אינו ענין לזה דאף דכ"ש הוא משם וכמ"ש הח"מ והב"ש שם אבל מכל מקום גוף הדין מבואר בסי' נ"ו ס"ד הנ"ל ועכ"פ מבואר דאינו יכול להשיא אותה בקטנותה ומעתה שפיר פריך בשלמא בנו בידו והיינו להשיאו אשה אף שהוא קטן אלא בתו בידו היא בתמיה והיינו בקטנותה אין בידו ולזה אמר ניתן לה מידו כי היכי דלקפצו אינשי והיינו אם שתנשא כשהיא גדולה כדאמרו בכתובות שם דפוסקין עליה בקטנותה דתשא כשהיא גדולה או שאם תתרצה היא ואביה ואביה תוכל להנשא עכ"פ דברי הר"י ברזולי מבואר ודו"ק היטב. שוב ראיתי בהפלאה כתובות שנדחק ג"כ בזה והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה זכורני שכתבתי בתשובה אחת ליישב הקושיא דלא מצינו אישות לקטן דאף ר"י ברזילי לא אמר רק דמצי האב לזכות לו דהיינו לענין הקידושין הוא שני ענינים דאוסר אכולי עלמא כהקדש כמ"ש התוס' בקידושין דף זיין ומה שנעשית אשתו. והנה להיות אשתו לזה צריך שהבעל יקדש ואין אישות לקטן אבל מה שנאסרת אכולי עלמא זה מצי האב לזכות וזה זכות דממילא כל שנאסרה לכ"ע א"כ תתקדש לזה כשיגדל. ובזה מיושב הרבה קושיות. ובזה אמרתי ליישב הא דאמרו בקידושין דף ס"ג רב אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא אבל לסקילה לא המניה. והקשה הפ"י הא איסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם ולמה לא תהיה נסקלת ג"כ על ידי זה שהאמינה תורה לאב. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה בכתובות דף כ"ב ובקידושין דף ס"ד אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה. וביאור הדברים נראה לפענ"ד דהנה ענין הקידושין הוא שתי עניינים לאסרה אכולי עלמא ולהתירה לזה וז"ש לאיש אסרה היינו כל זמן שלא אמר לאותו איש אסרה אכולי עלמא והזה התירה לאותו האיש וז"ב. ולפ"ז שפיר אמר רב דאין סוקלין על ידה דל"ד לע"א דאיסור בעד אחד הוחזק דשם כשאמר זה חלב כליות אתחזיק הדבר בחלב כליות וכל שלא אכל אדם נאמן העד אחד וממילא כשאכל אח"כ אכל חלב כליות דכבר הוחזק זאת בחלב כליות אבל כאן שתי ענינים חלוקים בקידושין לאסרה אכולי עלמא ולהתיר לאותו איש וא"כ כל שאמר בתי נתתי נאמן לאסרה אכולי עלמא ולא שייך לומר דסוקלין על ידי שהוחזק דניהו שהוחזקה באיסור אשת איש אכ"ע אבל לזה שקדשה בודאי לא נאסרה וא"כ כל שזה הבועל היה טוען אני קדשתי לא היה נהרג א"כ כשאתה בא להרגו ע"כ בשביל שהאב אמר שאינו יודע למי קדשה וא"כ ע"ז לא הוחזק להיות נאמן שהרי לא אמר למיקדשה וא"כ ע"ז עוד לא הוחזק ואולי הוא המקדש וא"כ ע"כ שצריך האב לומר שלא קדשה לזה וע"ז אינו נאמן וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דהא בקרא כתיב וסקלוה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם כשאמר את בתי נתתי לאיש הזה וא"כ כבר אתחזיק לאיש הלז ושפיר סוקלין דכבר הוחזק בעד אחד וז"ב כשמש. ולדעתי מה שאמר רב אין סוקלין יצא לו מהאי קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דנתתי אסרה והזה התירה וכדאמר ר"ה אמר רב ודא ודא אחת היא ודו"ק היטב ועיין כתובות דף כ"ב יש שינוי בענין ממה שאמר בדף ס"ד יעו"ש ולפמ"ש מדוקדק הגירסא כדאמר בקידושין ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ולא שהקשו דמנ"ל דר"ח לטעמיה הא מסתמא לא יחלוק רב אסי על המשנה דלשבויה לא המניה ולמכות ולעונשין לא מסתבר דלהמני' טפי משבויה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת סברת ר"א דנאמן לסקול משום דאיסור בעד אחד הוחזק ולא ס"ל לחלק כמ"ש לחלק ולפ"ז לכך לשבויה לא המניה אבל ר"ח לטעמיה דס"ל דלמכות ועונשין לא הוחזק אף דאיסור בעד אחד הוחזק. ובאמת שסברת ר"ח צריך ביאור דבזה שייך ג"כ סברת הפ"י דאיסור בעד אחד הוחזק. אמנם נראה דבר חדש. ובזה יהיה מיושב קושית הפ"י דשאני עד אחד דהתורה לא האמינה לעד אחד דלמא משקר לכך כל שהוחזק כבר לענין איסור ובודאי לא שיקר אז ממילא סוקלין על ידו אבל בנאמנות האב דל"ח למשקר רק דקרוב אינו נאמן ואף משה ואהרן לא נאמנים אף דבודאי לא משקרי וא"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא ומה בכך שכבר הוחזק הא אף כשידענו בודאי דלא משקרי מ"מ התורה לא האמינה לקרוב לענין מכות ועונשין וז"ש ר"ח לטעמיה דס"ל דלעונשין ומכות לא האמינה תורה וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב דרב אסי לשיטתו דאמר בכתובות דף כ"ב דמהימן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ לכך ס"ל דנאמן גם לסקול אבל לשבויה לא המניה התורה כלל ודו"ק היטב. והנה לכאורה קשה על הר"י ברזילי הנ"ל מהא דחשיב בסוטה דף כ"ג הרבה דברים שבין איש לאשה וקשה לחשוב גם הא שאיש יכול לקדש את בנו ואשה אינה יכולה ואין לומר דתני ושייר והרבה דברים שייר וחשבם בתוספתא שם כמ"ש התוס' שם אמנם אכתי קשה הרי חשיב האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה וא"כ גם בנו הוה מצי למחשב דאשה ודאי אין לה זכות לקדש בנה דהרי גם הבת אינה יכולה לקדשה מכ"ש הבן ועל התוספתא לא קשה דהרי התוספתא בקידושין הנ"ל אמרה בהדיא דא"י לקדש אבל לדידן קשה וצ"ע: