והנה בשנת תרכ"ד הקשה אותי אחד דלמה יהיה נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף הא הוה מגו לחצי טענה דבמזוייף לא יהיה צריך להחזיר גוף הנייר ובפרוע הנייר שלו לצור ע"פ צלוחיתו והשבתי דזה אינו דכל שטוען פרוע ולא חש לקחת השטר מידו ע"כ שמחל לו גוף הנייר ושוב לא הוה מגו לחצי טענה דכבר מחל ע"ז וז"פ וברור. והנה בשנת תרכ"ו בשבת ויקרא בר"ח ניסן אמרתי בביאור דברי הש"ך סי' פ"ב בדיני מיגו אות ט"ו דמחלק דהא דאמרינן מיגו להוציא בשטר הוא דוקא כשהחיוב הוא מכבר אבל אם החיוב הוא רק מכח השטר כגון כתובה בזה לא אמרינן מגו להוציא ולא נודע הסברא. ואמרתי בזה דהנה המהרי"ט בחלק אהע"ז סי' ט' ביאר דלכך אמרינן מגו להוציא בשטר דכעת אינו מוציא רק שהשטר יתקיים שאמת הוא אף שאח"כ מוציא לא אכפת לן ובכמה תשובות ביארתי דהכוונה כמ"ש התוס' בחולין דף ס"ו דמה שמועיל סימן בשטר הוא משום דאינו מוציא כעת וביאור הדברים דהוא כעין מ"ש הרמב"ם דאיסור בעד אחד הוחזק דכל שכעת אינו מעיד על שום דבר רק על גוף האיסור נאמן אף שאח"כ יתחייב בזה מי שאכלו כעת אינו מעיד על שום חיוב רק על גוף האיסור ולפ"ז בשלמא אם החיוב הוא מכבר והוא טוען שהשטר אמת ויש לו מגו לא נחשב כמוציא כיון שאינו מוציא כעת והחיוב היה מכבר אבל בכתובה שהחיוב בא ע"י הכתובה א"כ הוא מוציא כעת ובזה הוה מגו להוציא כן נראה לי ברור ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ס״ה (ו׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תליתאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.