שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן נ״ט (ב׳)

והנה בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ה הביא בשם הגאון מוהר"י ברבי ז"ל שהקשה על מ"ש בשו"ת מימוני לספר נשים סי' כ"ד בכהן שנשא אשה מניקת וקודם שנשאה נתנה בנה למניקת והדירה עד"ר שלא תחזור בה ואח"כ שמע שהיה לה בעל להמניקת וחשו שם שמא יפר לה בעל ואמאי לא חשו שמא תתעבר ותעכר חלבה והנוב"י נדחק מאד וכל האחרונים תמהו וגם אני כתבתי הרבה בזה. וכעת אני אומר דל"ק דלפי מה דס"ד דהבעל לא יוכל להפר ושוב אסורה לשמש עם הבעל שמא תתעבר ותעכר חלבה ותוכרח לחזור והיא נדרה ע"ד רבים שאין לה הפרה וא"כ שוב לא חיישינן שמא תתעבר ושפיר אין לחוש שמא תתעבר. וע"ז השיגו דשמא יפר לה בעלה דהנה עינוי נפש יכול להפר לה וא"ל דבלא"ה אין נדרה חל דהא היא משועבדת לבעל דזה אינו דזה הוה כאומרת הנאת תשמישך עלי ובכה"ג אין כופין אותה וע"ז אמרו דהוה עינוי נפש ומצי מפר לה כיון דהוא לא קבל על עצמו ולכך עכשיו שיכול להפר שוב היא אסורה משום שהיא נשואה ושמא תתעבר ותעכר חלבה. אמנם כ"ז לפלפולא אבל לדינא הדבר פשוט דבכה"ג שנתנה בנה למניקת שלשה חדשים קודם מיתת הבעל וכבר פסק חלבה והרי הגאונים התירו בנתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מות בעלה מטעם שפסק חלבה ולא דמי לנתנה בנה למניקה לאחר מיתת בעלה דשם שפיר כתבו הגאונים הכנ"י והנוב"י דצריכה שתהיה פנויה דהרי כבר חל עליה שם מניקת ולא פקע בזה שנתנה למניקת דניחוש שמא תעכר חלבה אבל כל שנתנה בנה למניקת בחיי בעלה כבר פסק ממנה שם מניקת והרי פסק חלבה ולדבר זה העירני הרב החריף מוה' חיים יוסף עלינבערג נ"י הדיין של ב"ד רבה שלי ואני השבתי דגם כאן עיקר ההיתר משום שכירות בנה למניקה וכל דיש חשש שמא תעכר חלבה לא פסק ממנה שם מניקת אבל זה אינו דבחיי בעלה ברשות קא עבדה ולא חשבה כלל שימות בעלה ולא רצתה לעקור שם מניקת מעליה וא"כ ברשות קעבדה וכבר פסק חלבה ולא חיישינן כלל וז"ב ופשוט. ועיין שו"ת זקני הרמ"א ז"ל סי' קכ"א דבגרושה רצו לאסור שמא ערומי קא מערמא ע"ש ומכ"ש בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה וכבר פסק חלבה דודאי מותרת וז"ב ופשוט. עוד נראה לי דעיקר תלוי בין אם יש לחוש שמכוונת לעקור תקנת חז"ל כמו בנתנה בנה למניקה או גמלתו לאחר מיתת בעלה דכלהו יש לומר שמא מכוונה לעקור תקנת חז"ל אבל בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה או צימוק דדים או ששוכרתו לו מניקת בחיי בעלה דבכל אלו לא שייך לומר שמתכוונה לעקור תקנת חז"ל דאטו ידעה דימות בעלה בכה"ג לא גזרו ולכך במת הולד לא גזריכן דלא ידעה בזה בכה"ג לא גזרינן. ובזה יש לומר דשכרו מינקת בחיי בעלה אף בלא פסקה מועיל דכל שלא ידעה שימות בעלה לא נתכוונה לעקור תקנת חז"ל. ובזה יש ליישב קושית מהרש"א בתוס' ד"ה ואמר. והנה בהך דפסק חלבה ושכרתו לו מניקת. נסתפקו האחרונים אי הוה חדא או לא ועיין ב"ש ס"ק כ"ז. ולפענ"ד העיקר הוא כל שלא ידעה שימות בעלה ומתי ימות בכה"ג לא גזרו וא"כ בנדון דידן כל שנתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת בעלה פשיטא שמותרת וז"ב: