שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן מ״ז (ג׳)

והנה בשנת תבר"ך בחג השבועות הגיע לי מכתב שו"ת מהדיינים ד"ק בראד הנקובים בשמותם הרב מו"ה ישראל נטע וואהל ומוה' מנחם מנלי קרעמניר במה שאירע באשה שיצא קול זנונים שמזנת עם אחד פב"פ שדר עמה בדירה אחת והיא יושבת תחת בעלה והיא כחשה אז ואמרה לא פעלתי עון וגם בשעה שכרעה ללדת נשבעה וקללה עצמה בקללות נמרצות אם אמת הדבר וכעת התחילה האשה לסגף עצמה מבשר ויין בימות החול וגלתה לרב אחד והתודית על עונה ולקבל תשובה ע"ז שחטאה עם פ' וכאשר הרב א"ל שאסורה על בעלה נבהלה מאד ואמרה כי רע ומר לה מאד שתתפרד מבעלה בשגם שיש לה בנים עמו ובאה האשה לשאול אם יש לה היתר לשבת עם בעלה וגם כעת היא מודית שזינתה עם פ' ברצונה והבעל אומר כי להיות שהוא חולה ואין לה מנוח מבעלה יומם ולילה ע"כ אומרת שזינתה כדי לפטור ממנו בג"פ ותשא לאחר והנה מעל כל אחד בפני עצמו מצדד להיתר. והנה מ"ש הרב מוה' נטע וואהל לתרץ דברי הרמב"ם דלא שייך לומר דמודית דרך תשובה כיון דהיה לה מקום לטעון טענה אחרת טענת טא"ל לא שייך לומר דרצונה לעשות תשובה כדי שלא תשב תחת בעלה באיסור דהא היה לה מקום בדרך אחר. הנה כבר זכיתי בה תחלה ועיין בשו"ת הגאון מוהר"ח כהן ר"פ ואינו לפני ושם כתבתי גם כן דרך זה והארכתי בביאור דברי התוס' בכתובות דף ס"ג בזה. ומה שהביא מעלתו דברי הנוב"י מהד"ב סי' י"א שהקשה על מ"א דאמרה דאינה נאמנת בטמאה אני לך מטעם דחיישינן שמא ענ"ב וע"ז הקשה דהיה להם לתקן שיגרשנה ע"מ שאם לא זינתה לא יחול הגט וא"כ אם לא זינתה אין כאן גט ובזה האריך לבנות לפענ"ד אין התחלה לקושיא דא"כ יוכל לקלקלה כשתנשא לאחר ויאמר שנודע לו שלא זינתה ויהיה הגט בטל כדרך שחששו במוציא אשתו משום שם רע וכאן עדיף מיניה דשם היה ש"ר וכאן לא היה שום ש"ר רק שהיא אמרה כן וא"כ יוכל לבטל הגט וכאן היה תנאי גמור ולא הוה לעז בעלמא ועיין תוס' כתובות דף ע"ד ובגיטין דף מ"ו וא"ל דלתקן שלא יוכל להחזיר דא"כ כל שנחזיק שהוא גט מעליא שוב לא הועלנו בתנאי וז"ב. עוד נראה לי בישוב קושיא זו דהנה התוס' ישינים כתבו בשם הר"א ממיץ דכל דהוא אינו מוזהר היא אינה מוזהרת וביאור הדברים כמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דכיון דאינה נאמנת לגבי הבעל דחשו שמא ענ"ב גם היא אינה מוזהרת ולפ"ז כיון דהוא גרשה ניהו דהוא גרשה בתנאי אבל בעל השני מותר לבא עליה דהא לגבי דידיה האמינו אותה באומרת טמאה אני לך שוב היא ג"כ אינה מוזהרת ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דבטמאה אני לך דאמרינן ענ"ב והקשו הקדמונים דאיסור שבה להיכן אזלא. ולפענ"ד היה נראה דהנה זה ודאי דבאמרה טמאה אני לך היתה נאמנת לחזור בה באם תתן אמתלא לדבריה וא"כ אף אם לא טענה והיה נגלה לנו אמתלא טובה וברורה היינו טוענים אמתלא זו וא"כ ענ"ב הוה אמתלא טובה שראו הקלקול בדורות האחרוני' שהנשים מתפרצות עשו חז"ל כאלו היתה טוענת כן ולפ"ז כאן דעשתה מעשה וסגפה עצמה בתעניתי' ובאמתלא אינה נאמנת כשעשתה מעשה וכמ"ש הטור בשם הרשב"א ביו"ד סי' קפ"ה ומכ"ש כשהיא לא טענה רק שאנן טענינן כן. ומיהו יש לדחות כמ"ש האחרוני' ליישב הך דעשה סימן בראש כבש דהמעשה אינו מורה ע"ז הענין וגם כאן הסיגוף יוכל להיות על דברים אחרי' ולא על חטא זה רק שהיא אמרה שעושית בשביל זה יש לומר דערומי קא מערמת. אך בגוף הענין דערומי קא מערמת הנה החוות יאיר כתב דכל שעשתה דרך וידוי לא שייך זאת ואף שהנוב"י חולק ע"ז דיש לומר דכ"ז עשתה מחמת ערמה הנה היש"ש פרק גה"נ סי' מ"ז כתב דהא דאמרו בש"ס דאין לו תקנה עד שיחזיר אבידה בדבר חשוב הוא דוקא כשעושה תשובה קלה כריבית' טופרא ומזיא אבל באם מתענה ועושה סיגוף זה עדיף מהחזרת אבידה ע"ש וא"כ באשה הסיגוף מבשר ויין אפשר דהוה סיגוף גדול ולא שייך ערומי קא מערמת. והנה לפמ"ש דענ"ב הוה מתורת אמתלא ולפ"ז היה מקום לומר דדוקא כשאמרה סתם טמאה אני לך אבל כשאמרה זניתי עם פלוני הוה כהך דרא"ה שאמרה נתקדשתי לפלוני ל"ש אמתלא ולפי"ז כאן שאמרה זניתי עם פלוני לא מועיל אמתלא. אמנם ברא"ש ובאהע"ז סי' מ"ו מבואר דאף שאמרה לפלוני מועיל אמתלא יע"ש בח"מ וב"ש ובאמת לא דמי להך דהרא"ה ששם הודית לפלוני ולא כל המינו להפקיע עצמה משיעבודו כמ"ש הרא"ה ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס' אבל כאן לא שייך זאת. והנה מעל' מביא דברי השעה"מ פ"ט מאישות בשם מהר"ש דביצא קול מקודם אף שלא הוחזק בב"ד נאמנות בטמאה אני לך ומהר"ם דיביטין חולק עליו בזה והשעה"מ כתב דבד"מ סי' מ"ו הנ"ל מבואר כחלוקו של מהר"ש ואסור. ולפענ"ד נראה טעם לזה משום דענין ענ"ב הוא משום דמהראוי לאוקמה אחזקת צדיקת וחזקת אישות שיש לבעל עליה ולפ"ז כל שקדם קול הרי אתרע עכ"פ חזקת צדיקת ואישות והוה כהך דכתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה קידושין אתרע חזקת פנויה וה"ה כאן מה"ת לומר דענ"ב וז"ב ומהאי טעמא נראה דאם יש עד אחד שזינתה שוב נאמנת דהא אתרע חזקת צדיקת וז"ב. ובזה הן נסתר מ"ש מע"ל וגם הרב מוה' מנלי דהרי כבר הכחישה הקול ולפמ"ש מה בכך דהא מכל מקום היה ריעותא ואתרע חזקת צדיקת. ובזה יש ליישב מה שהקשה מהר"מ הנ"ל מהירושלמי פ"ק דסוטה דאמר דמשנה דאסורה לאכול בתרומה דלא כמ"א דא"נ לומר טמאה אני לך והקשה הא שם הוה קינוי וסתירה ובודאי הוה כמו יצא קול ואפ"ה א"נ. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דמיירי לאחר ששתתה ועיין מלמ"ל פ"ח מתרומות הט"ו וא"כ שוב בודאי נסתר הקינוי וסתירה שהרי לא בדקוה המים ובכה"ג הוה כקול ושוברו עמו דבטל הקול מכל וכל וז"ב. ומה שהביאו בשם הנוב"י דכל שנתבטל התקנה משום דענ"ב אף במקום דל"ש החשש דענ"ב ג"כ אינה נאמנת. הנה יש סתירה גלויה לזה ממה דקי"ל דכל שיש רגלים לדבר נאמנת ואמאי והא מכל מקום נתבטל התקנה וגם ממ"ש התוס' דכל שמפסדת הכתובה לא שייך חשש דענ"ב והרי כבר נתבטל התקנה ועיין בהרא"ש פרק הבע"י שם מבואר בהדיא דלא כסברת נוב"י ואין לפני הש"ס והטור לעיין בזה וכבר הארכתי אשתקד לסתור סברא זו ואכ"מ. דרך כלל לפענ"ד כיון שהיה קול רינון מעיקרא וגם מסגפת עצמה לפענ"ד יש לחוש לה ובפרט לפמ"ש בטעם דענ"ב הוא משום חזקת צדיקת א"כ במקום דלא שייך ענ"ב שוב אתרע חזקת צדיקת ובפרט כאן: