שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קצ״ח (ב׳)

והנה בגוף קושית הב"ש לפירוש התוס' מה בין נחבשה בידי עכו"ם לשבויה וכ"כ שהיא קושית השיטה מקובצת וכן הקשו התוס' בעצמם והקשו בתוס' דא"כ שבויה נמי והאריכו בהרבה קושיות דא"כ היאך היתה אסתר מותרת. לכאורה הי' נראה לי דכוונת רש"י ותוס' הוא דוקא היכא דהיא טענה שברצונה נבעלה דאם הי' מחמת ממון אז לא היתה נאמנת לטעון ברצון דאמרינן עיניה נתנה באחר וגם אין אדם משים עצמו רשע ואינה יכולה לומר שברצונה הי' כמו גבי טמאה אני לך למשנה אחרונה ורק כאן עושית כן מחמת פחד נפשות לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דלענין רשע לא מקרי' בשביל זה דלענין זה מקרי אנוס וגם לא שייך עיניה נתנה באחר דהוה כמו רגלים לדבר דנאמנת כמבואר בסימן קט"ו וכאן הוה כרגלים. ובזה הי' מיושב כל קושיות הקדמונים בשיטה מקובצת אלא דאינו מבואר כן בלשון רש"י ותוס' דמיירי בטוענת כן. אמנם העיקר נ"ל עפמ"ש בשיטה מקובצת בכתובות דף נ"א ליישב הא דאמרינן שם דבמלכות אחשורוש לא חיישינן שנתרצית משום דמלך גדול הי' ובודאי לא ישאנה והקשו דא"כ אסתר ששם כתר מלכות בראשה ורצה לקחתה א"כ כל הביאות אח"כ הי' ברצון וכתב בשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י דשם כיון דבעלה הי' שכיח לה דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי ובודאי לא נתרצית כל שבעלה עמה ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר חדש דע"י נפשות דהיא נשי דגנבי או של בן דינאי דעכ"פ בעליהן נתלין אף שלא נגמר עדיין דינם עכ"פ עומדים להריגה עד שהמלך מפקיר נשיהם ומשום הכי חיישינן שנתרצית וא"כ בכה"ג דהבעלים אינם עמהם דסברו שבודאי יקטלו א"כ לכך חיישינן שמא נתרצו אבל בשבויה דנשבו עם בעליהן דהבעלים שכיח להם בכה"ג ודאי לא נתרצו וז"ב מאד לדעתי. ולפמ"ש בשיטה מקובצת שם דלכך לא חיישינן באסתר משום שהמלך רצה אח"כ לקחת בתולות שנית ולא ידעה בבירור י"ל דלכך נסיב עצה מרדכי למלך בשביל זה כדי שלא יהיה ברצון ולכל הסברות שם המעיין ימצא כמה דברים הקשים במגלת אסתר ויתיישב עפ"י הדין ודו"ק. נחזור לנ"ד דלפמ"ש החילוק יש להקשות גבי דוד שם דשם הי' בעליהן במלחמה וסברו דמקטלו דמה"ט גט כריתות הי' כותבין א"כ הי' נאסרין וע"כ מחוורתא כמ"ש דכיון שהי' גט כריתות שוב לית כאן חשש כלל ודו"ק. עוד יש לומר בישוב קושית הקדמונים על רש"י וקושית הב"ש על שיטת התוס' דמ"ש משבויה דהנה בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' ער"ב והובא בחלקת מחוקק סי' נ' כתב דאונס הוה כמשמעו אונס ממש לא מה שמסבב דברים עד שהוא עי"ז אונס זה לא נקרא אונס דזה רצון מקרי יע"ש. והנה גם כאן אטו כפי אותה שתבעל אנן חיישינן שמא מחמת פחד מיתה היא מתרצית להציל עצמה ממיתה ע"ז זה לא נקרא אונס אף דבאמת אנוסה היא שיראה מחמת מיתה אבל על הבעילה היא מתרצית וא"ל דמכל מקום גוף הסיבוב בא ע"י פחד מיתה דז"א דבאמת נחבשה ע"י נפשות שהיא חייבת מיתה גם זה לא מקרי אנוס ממש דהא סבבה האונס ואונס היא כמשמעו כמ"ש הרמב"ן במיוחסות אבל בשבויה גם גוף הדבר שנשבית היא באונס זה נקרא אונס ממש ושפיר מותרת ודו"ק. שוב ראיתי בהפלאה מ"ש בזה כעין זה והמעיין יראה ההבדל שבין דבריו לדברי ודו"ק. עוד נראה לי לחלק בין כשעושית מחמת הצלת נפשה אז כל שעושית כן אף שמאנסין אותה ע"ז מכל מקום נקרא רצון כיון שעושית כן להציל נפשה סוף סוף מקרי רצון אבל כשעושית כן להציל נפשות אחרות זה מקרי אונס ולא רצון כיון שאינו מגיע לנפשה רק להציל אחרים זה מקרי אנוס גמור ולכך כשנחבשה מחמת נפשות דאם מצלת נפשה מפחד שלא יהרגוה מה שנתחייבה לכך מקרי רצון אבל בשבויה כיון דאשה כלי זיינה עליה וכדאמדו בע"ז פ"ב ועושית רק להציל נפשות אחרות שוב מקרי אנוס גמור ומותרת וז"ב. ובזה מיושב במגלת אסתר במה שבתחלה לא אמרה כאשר אבדתי אבדתי ורק אח"כ אמרה כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבתחלה כשחשבה שבית המלך נקי וא"כ לא עשתה רק בשביל ישראל שפיר מקרי אנוסה אבל אחרי שאמר לה מרדכי אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים ואת ובית אביך תאבדו א"כ גם היא בסכנת נפשה שפיר מקרי אנוס ושפיר אמרה כאשר אבדתי אבדתי וכדדרשו חז"ל דעכשיו ברצון ודו"ק. שוב מצאתי בב"י חו"מ סי' ר"ה שכתב לענין טענת מודעא ואונס ג"כ ליישב הך דסקריקין דיש חילוק בין היכא דאנסוהו על השדה זה מקרי אונס אבל היכא שאנסוהו סתם והוא פטר עצמו ע"י השדה שנתן לו זה לא מקרי אונס ע"ש וזה כעין החילוק שכתבתי למעלה והוא כחלוקו של הפלאה ודו"ק בתוס' יבמות נ"ג ע"ב ד"ה שאנסוהו שכתבו דכל דבר שעושה אדם מעצמו אף מחמת פחד מיתה מקרי לדעת הרי מבואר דזה לא מקרי אונס ודו"ק. והנה לפמ"ש בשיטה מקובצת בשם השיטות ישנים דע"י נפשות שאסורה לבעלה אף דאונס משרי שרי היינו היכא דאינה מתייאשת מבעלה אבל היכא דנתייאשה מבעלה חיישינן שמא נתרצית וכן נראה מהרמ"א בהג"ה סעיף י"א ולפ"ז יקשה כאן דנתייאשו מהבעלים שהלכו למלחמה אולי נתרצו אך זה אינו דלא נתייאשו מבעליהן כלל וצופות בכל רגע אולי יבא בשלום מהמלחמה. ובזה יש לומר הא דאמרה כאשר אבדתי אבדתי עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון והיינו דכיון שכאן היה סכנת נפשות והיא הלכה למלך לבקש עליהם ולא נקראה כלל וכל ישראל הי' עומדים בסכנה א"כ כבר נתייאשה מבעלה שוב יש חשש שמא נתרצית ונאסרה על בעלה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בהך דשבויי מלכות דעיקר הא דמותרין היא בשביל דאנוסה היתה דלא נתרצית בזה אמרתי לפרש הא דכתבה התורה פ' וישלח ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו ובחידושי תורה כתבתי בזה דברים רבים ולפמ"ש א"ש דהנה דינה היתה אנוסה גמורה דכן העידה עלי' התורה וישכב אותה ויענה שנחשב לה לענוי ואף בסוף ביאה לא נתרצית ולפ"ז אם נימא דשבויי מלכות נתרצית בשביל שישאנה א"כ גם כאן שכם וחמור אביו הי' מלכי ארץ יש לחוש לכך אבל באמת כיון דהי' אדוני ארץ אדרבא לא חשבה כלל שישאנה ולפ"ז כיון שנדבק נפשו בדינה וא"ל שישאנה ועשה מעשה רבה שמל עצמו וכל בני עירו למען ישאנה א"כ אדרבה עשאה זונה בשביל זה דיש חשש שנתרצית לו כיון דבאמת רצה לישאנה וזה שהשיבו הכזונה יעשה את אחותינו היינו דאנחנו כל מגמתינו שלא ירצה לקחתה וא"כ לא תהיה נחשבת לזונה אבל כיון שעשה כן א"כ אדרבא עי"ז עשאה זונה דהיינו שגם היא נתרצית. וזה לדעתי מה שחשש יעקב אבינו ואמר עכרתם אותי והיינו ע"ד מ"ש בע"ז דף י"ח גבי ר"מ דאמר איזיל ואראה אם לא עבדא איסורא יתרחיש נס והנה אם נתרצית דינה אז גם היא עשתה איסור ולא יתרחיש נס ולכך יעקב אבינו כשראה שמלו עצמם בשביל זה א"כ חשש שמא נתרצית ולא יתרחיש נס אבל השבטים בטחו בה שלא נתרצית כלל ולכך אמרו הכזונה יעשה את אחותינו ובאמת אירע להם נס שהי' חתת אלהים על הערים ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בשם ההפלאה דכל דמתרצית על הבעילה אף שעושית כן משום פחד מיתה מכל מקום כיון שעל הבעילה מתרצית נקרא רצון ואסורה על בעלה הנה לכאורה מבואר להיפך דהרי בכתובות דף ט' אמרו וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה וקשה הא שם לא מבואר דהיתה אנוסה ואדרבא מפשטת הכתוב משמע דנתרצית והלכה אליו ברצון ורק שדוד כיון דמלך היה ואימת מלכותו עלי' חשוב כמו אונס כמו אסתר באחשורוש וכמ"ש בכלי יקר בשמואל ב' להדיא וקשה הא בכה"ג לא מקרי אונס כלל ומ"ש מאסתר לאחשורוש הוא תימה דאדרבא אסתר אמרה כאשר אבדתי אבדתי וכמ"ש למעלה וכן ביאר בההפלאה בהדיא דבכה"ג אסורה ע"ש גבי שבויה בכתובות דף כ"ו. והנראה בזה דהנה הב"ש נסתפק בסי' י"א דאם בא ישראל עליה באונס אם מותרת בועל מי נימא כיון דלבעלה מותרת דהיא אנוסה א"כ כל שמותרת לבעלה מותרת לבועל או דלמא כיון שהבועל בעלה ברצון נפשו דהא הוא בא עליה ברצון רק היא היתה אנוסה וכתב דהדבר תלוי בשני תירוצי הש"ס בהא דאמרו מעשה דוד מפני מה לא אסרוה דאם נימא כתירוץ הראשון דאנוסה היתה מוכח דאף שדוד המלך בא עלי' ברצון מכל מקום כל דלבעלה מותרת מותרת לבועל אבל לתירוץ השני דגט כריתות הי' כותב אז אסורה בכה"ג ע"ש ולפ"ז לאותו תירוץ דמשני דאנוסה היתה שפיר מותרת דהרי רש"י פירש דהא דפריך הש"ס מפני מה לא אסרוה היינו משום שהי' דבר ברור שנבעלה והתוס' השיגו עליו דניהו דרבים ידעו שהלכה לביתו אבל לא ראו שנבעלה וכמכחול בשפופרת וכתבו דעכ"פ דוד ידע שבא עליה ואת"ל דהוא כעדים דמי אסורה לו ולפ"ז שפיר תירץ דאנוסה היתה דא"ל דנתרצית רק מחמת דבר אחר מחמת פחד מיתה דז"א דהנה זה ודאי דלבעלה עכ"פ מותרת דהא לא הי' עדים שנבעלה וא"כ לא נאסרה בהך ביאה וכל שלא נאסרה לבעלה שוב מותרת לבועל ג"כ וכמ"ש הב"ש דלהך תירוצא הדין כן. אך עדיין קשה דא"כ לא שייך לומר דאנוסה היתה רק שלבעלה מותרת. ואולי יש לומר דאם היתה נתרצית בודאי הי' מועיל דאולי ראו אותם שוכבים כדרך המנאפים וגם כיון דהנביא היה מוכיח אותו א"כ אם נימא דעידי זנות כד"מ דמו א"כ אין לך אומדנא גדולה מזו דעכ"פ הי' הנביא כעדים בצירוף שלקחה לביתו והיתה אסורה אבל כיון דאנוסה היתה ניהו דנתרצית מחמת אימת המלכות ע"ז ליכא כאן שום אומדנא ועדות כלל ולא נאסרה ודו"ק: