שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קפ״ד (ג׳)

ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הרא"ש התמוהין במ"ש בסוגיא דנכרי שהלוה על חמצו של ישראל דלרבא צריך דאמר לו מעכשיו והרהינו דאל"ה כל דהוה ברשות ישראל ובאחריותו שוב הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית ישראל ותמהו כלם דלוקי שלא באחריות כמו דמוקי לה הסיפא ועיין תומים סי' ע"ב ס"ק י"ג ובמק"ח שם ובתשובה הארכתי. ולפמ"ש אתי שפיר דאף באין אחריותו עליו מכל מקום כל שהוא בבית ישראל אסור דהו"ל כפורע חובו בא"ה דהרי בידו לפדותו והוא נותן לו החמץ תמור החוב. ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש שהשיג על הרמב"ם דלמה הצריך שיגיע הזמן קודם הפסח הא כל דאמר מעכשיו והרהינו אף שהגיע אח"פ מותר כמו לאביי דלמפרע הוא גובה ותמה בשו"ת פ"מ דהרי חזינן שיש חילוק בין רבא לאביי עכ"פ לענין הרהינו דלאביי לא בעי הרהינו כלל משא"כ לרבא א"כ אפשר שגם בזה יש חילוק ולפמ"ש י"ל דבזה שפיר ההבדל דלאביי כיון דס"ל דלמפרע הוא גובה והיינו דהוא שלו אף דיכול לסלק בזוזי וא"כ אינו נותן לו והוא מעצמו לוקח לא הוה כפורע חובו מא"ה משא"כ לרבא כיון דבידו לסלקו בזוזי הו"ל כפורע חובו אבל לענין הגעת הזמן שפיר מקשה. ובזה יש ליישב קושית התוס' בסוגיא דלאביי היאך יתרץ הסוגיא דניהו דל"ק משכון מכל מקום כיון דלמפרע הוא גובה אמאי עובר ולפמ"ש י"ל דכל דל"ק משכון עכ"פ הוה כפורע חובו בא"ה ודו"ק כי קצרתי ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. ואגב אזכיר מה דשאל אותי הרב מוה' חיים צבי מק' יאניב בהא דאמר הש"ס בנדרים שם ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך בע"ח באין ונפרעין וכו' לאו משום דחליפין לאו כגידולין דמ' והקשה דהא באמת יקשה קושית הש"ס ריש פרק המדיר כיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה וע"כ דמיירי בא"ל צאי מע"י במזונותיך וא"כ אם הי' מספקת לא היתה גובה ממנו א"כ אינו חליפין דהם לא הלוו אדעתא דלגבות מבעל דדלמא יאמר שהספיק לה ובאמת אין מקום לדבריו דאם הי' אומר צאי מעשה ידיך במזוניתיך שוב היתה כאיש אחר ולא הי' באים בע"ח ונפרעים ממנו וא"ל דמשום דאדעתא דידה לוו לכך באין בע"ח ונפרעין ממנו דא"כ לתני באחר דיש לו חוב אצל אשר הדירו דעכ"פ הם לוו אדעתא דלוה וע"כ דמיירי בלא אמר לה צאי ולכך באין ונפרעין משום דבאמת הוא משועבד לה ואף דמשועבד להם מדר"נ מכל מקום הם אדעתא דאשה לוו ושפיר מקשה ועיין בר"ן שפירש דמיירי בין בארוסה או בנשואה דמשועבד לה והיינו כמ"ש ודו"ק: