שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קפ״ד (ב׳)

ע"ד אשר שאל בהא דכתב המג"א סי' תמ"א ס"ק ג' דאם לא אמר מעכשיו צ"ע אם מחויב לפדותו מעכו"ם דאל"כ הו"ל פורע בא"ה ודמי לאנס המלך גרנו בחובו שחייב לעשר וע"ז הביא מעלתו דברי המק"ח שדחה דבריו ושאל הדין עם מי. הנה עיינתי במק"ח ובמחכ"ת כל דבריו לא נהירין דמ"ש ראי' מהא דאמרו בב"ק דף ק"ט גבי מודר הנאה דלוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו ואף דהנכסים אסורים בהנאה ואפ"ה כשהבע"ח לוקחין אותן בחובן א"צ לפדותן וליתן אחרים תחתיהם וכן גבי מודר הנאה דפורע את חובו אלמא דפריעת בע"ח הוה כמניעת היזק והברחת ארי דל"מ הנאה ע"ש. במחכ"ת אשתמיט מיניה דברי הר"ן בנדרים דף מ"ז דלא מקרי מבריח ארי ואם הי' נותנו לו בעצמו היה אסור דמהנהו אלא דכיון שאין לו דבר א"כ הוא מגבה להב"ח בחובו שלא מדעתו ולו מגיע הנאה ממילא ובזה לא אכפת לן אבל מדעתו אסור הרי מבואר כהמג"א וכן נראה מדברי התוס' בב"ק שם ד"ה ב"ח שכתבו דב"ח לא מקרי הנאה ע"ש וכוונו לזה ועיין בשיטה מקובצת שם מבואר בהדיא כן בשם המאירי וגם משם הרשב"א משמע כן ע"ש ומ"ש ראיה מהא דפורע חובו של חבירו דפטור מלשלם וכן בנתפס על חבירו כמ"ש בח"מ סי' קכ"ח ואם הי' חשוב הנאה הו"ל זה נהנה וזה חסר דחייב אף שלא מדעת ע"ש במח"כ התם שאני דיכול לומר דהי' מפייס לבע"ח ומכ"ש בנתפס על חבירו דלו אינו מגיע לו הנאה וגם הוא אינו רק גורם להזיק ואינו חייב ממון ממש והוא לא עשה דבר אבל היכא שהוא נהנה בידים פשיטא דמקרי הנאה. גם ראיית המג"א מאנס המלך בחובו הוא ראיה ברורה דהו"ל הנאה במה שפרע חובו ולכך חייב לעשר ומה שהקשה עליו הא אלו הי' כבר נתן להכהן והמלך אנס מהכהן לא הי' חייב לשלם דהו"ל נתפס על חבירו ולא נחשב להנאה במה דמשתרשי לי' החוב ומזה הוליד חילוקים דקים כחוט השערה במחכ"ת לא ידעתי מהו שח דפשיטא דאם כבר נתן לכהן אינו חייב באחריותו עוד ואטו חייב במתנות הכהן באונסין וכל שכבר נתן לא יצא ידי חובת נתינה ומ"ל עוד בזה וגם יכול לומר מזלך גרם שלקחו ממך ומה ענינו לכאן. ומ"ש דגדולה מזו נראה דאם אנס המלך א"ה ממנו בעד חובו דאינו מחוייב לפדותו ע"ש הנה אף אם יהבינן לי' הך דינא שאני התם דאינו בא לו על ידו והנאה בא לו ממילא וכמו אם הגבהו הב"ד שלא מדעתו דמותר אבל כאן הא נהנה בידים דהוא נתן לו החמץ למשכון ותדע דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ויתנו לבע"ח עכו"ם בחובו ויהנה ממנו שנפרע חובו וע"כ דאסור וז"ב לדעתי. ואגב אומר מה שנשאלתי מהרב מוה' אברהם מלובטשוב נ"י דדברי הר"ן סותרים זא"ז דבר"ן בנדרים דף מ"ז מבואר דאם הי' נותן לו בעצמו הי' מועיל דמוציא מרשות לרשות ואילו בדף פ"ה הביא בשם הרשב"א דאחר שנדר הנאה מהם הו"ל כהפקר ובאין ונוטלין בע"כ. ובראשית ההשקפה אמרתי לחלק דשם כשנוטלין מעצמן שפיר דהו"ל הפקר אבל הוא אסור לתנם לבע"ח דכל שרוצה לזכות בהם שוב הו"ל מועל דמוציאם מרשות לרשות. שוב נזכרתי שהמחנה אפרים הלכות זכי' מהפקר הרגיש בדברי הר"ן אלו וכעת אין הזמן מסכים לתת עין על דבריו. נחזור לענינינו דעכ"פ נראה העיקר כהמג"א דזה מקרי פורע חובו בא"ה. איברא דלפ"ז צריך להבין דא"כ גם כשאמר מעכשיו כיון דהברירה בידו לפדותו קודם שהגיע הזמן וגם בעת הגעת זמן וא"כ כל שאינו פורע ניהו דנקנה לי' למפרע אבל מכל מקום הוה כפורע חובו מא"ה וא"ל דכל שאמר מעכשיו נחלט לו המשכון דז"א דהרי אם הוזל המשכון יוכל לכופו שיפרע לו החוב כמ"ש במק"ח שם ס"ק א' וכבר הארכתי בזה בתשובה במק"א ואם הי' המשכון שוה יותר יהי' ג"כ צריך ליטלו ופורע לו חובו א"כ הו"ל כפורע חובו מא"ה. אך באמת זה אינו דכל שאמר מעכשיו וגם הרהין אצלו א"כ אינו כלל בביתו והוא מעצמו נוטלו כל שאינו פורע לי ובזה לכ"ע הוה כמבריח ארי וגם המג"א מודה ועיין במק"ח שם שכתב בהדיא דכל שלוקחו מעצמו לא שייך בזה פורע חובו בא"ה ע"ש ומכ"ש בזה וז"ב: