שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קפ״ג (ח׳)

ובזה מיושב היטב מה שהקשה המהריט"א שם דא"כ היאך אמרו בבכורות דף ל"א ורואה את קדשיו משום דבידו לשאל על הקדשו והא לשיטת רבינו לא הוה מיגו דאולי לא מצא פתח. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דרואה שיש בו מום ואינו נתפש בקדושה שוב אינו מוציא מיד הקדש א"כ שפיר נאמן לראות דהא אין שייך לומר דהו"ל מגו להוציא דהא כעת שיש בו מום אינו הקדש כלל ורק דלא מהמנינן לי' אם האמת כדבריו וע"ז שפיר יש לו מגו ומאמינים לו שכדברי' כן הוא ושוב אינו הקדש כלל ול"ש מגו להוציא מיד ההקדש. איברא דאכתי צריך ביאור דלפי מה דאמר ר"י בתמורה דף כ"ז דצריך לעשות דמים מדבריהם וכ"כ הרמב"ם פ"ז מערכין ה"ח וא"כ שוב הו"ל מיגו להוציא מן ההקדש דצריך פדי' וכל שלא נפדה הו"ל בקדושתו וא"כ המיגו דאי בעי הי' מוציא מיד ההקדש לגמרי וא"כ הא אדרבה ע"י המגו יהי' מוציא לגמרי מן ההקדש וכעת עדן בקדושתו עד לאחר הפדי' אבל באמת המעיין בש"ס שם ובדברי רש"י ותוס' יראה דע"כ לא אמרו דצריך דמים מדבריהם רק אם רוצה לפדות בשויו וטעה וחשב שהוא שוה כ"כ אבל אם רצה לפדותו בפחות משויו רשאי שוב שפיר הו"ל בידו לפדותו בפחות משויו ואפילו בשו"פ א"כ אינו מוציא מיד ההקדש ושפיר הו"ל מגו וז"ב. ובזה עמדתי לנכון מ"ש רש"י אם יש לו שלמים בביתו והאריך המהריט"א למה הוצרך לפרש כן ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' כתבו דדוקא הבעלים יכולים לפדות בפחות משויו משא"כ הגזבר ולכך דוקא כשהם בביתו יכול לראות דהו"ל מגו ובפרט לפמ"ש בטורי אבן במגילה בטעמו של דבר דדוקא הבעלים דיכולים לשאל משא"כ הגזבר דא"י לתשל עליו והארכתי בזה בכמה תשובות וא"כ דוקא כשהן בביתו דיכול לתשל משא"כ כשהן ביד הגזבר. ובזה מיושב מה שהקשה המהריט"א דאמאי צריך לטעם דיכול לתשל עליו הנ"ל דהא צריך לפדות בדמים מדרבנן וא"כ אין כאן חשד כלל דהא פודהו בדמים. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא כשרוצה לפדותו בדמיו אבל יכול לפדותו בשו"פ ושפיר איכא חשד אם לא משום מגו וממילא אין כאן חשד וכמ"ש ודו"ק. איברא דהמעיין ברבינו פ"ז מערכין ה"ח הנ"ל ימצא דלא ביאר כפירוש רש"י ותוס' ורק דלכתחלה באמת צריך לפדות בשויו ואם עבר וחילל מחולל אף על ש"פ ומדרבנן צריך חקירת דמים ומחויב להשלים הדמים. וא"כ שוב לא שייך מיגו להוציא ואפשר דמה"ט השמיט רבינו הך דינא דרואה את קדשיו ועיין מהריט"א משום דסבר דהברייתא אתיא כר"ל דא"צ חקירת דמים ולדידי' דפסק כר"י לא שייך מיגו וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ועיין בסוגיא דסוף מציאת האשה דף ס"ט ע"ב במשליש מעות לבתו בהא דאמרו שם דמן הנשואין יעשו כדבריו ע"ש ברש"י ולפענ"ד קשה טובא לשיטת הרמב"ם דמן הנשואין כל זמן שהבעל אינו מוחזק אם מתה שייך אומדנא דלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו א"כ יש לומר דלכך לא רצה האב שיתנו לידו דהא אם תמות בתו יהי' מוחזק ולכך רצה שתקנה שדה ובשדה לא יהיה מוחזק דאף דיש לו פירות מכל מקום קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ לא יהי' מוחזק ואינו שלו ויש להאריך במ"ש רש"י נדוניא לבתו. ומיהו דברי רש"י תמוהין כמ"ש הפ"י שם וגם יש לתלות במה שנחלקו ר"מ ור"י אי קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ לר"מ דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי כמבואר בב"ק דף צ' ובב"ב דף מ"ט וא"כ גם כשיקנה שדה יהי' של הבעל ומקרי מוחזק ודו"ק כי יש להאריך בזה בכל הסוגיא לדידן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ לשיטת ר"ת צ"ע. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה המשליש אבל רש"י לשיטתו ס"ל דמן הנשואין לא שייך אומדנא וא"כ לשיטתו שפיר קושית התוס'. מיהו יש לומר כאן כ"ע מודים ואף רש"י ס"ל דשייך אומדנא דהרי ראינו שלא רצה שיתנו לו והשליש ביד שליש ע"כ כוון לזה ודו"ק. ודרך אגב אזכור מ"ש התוס' בב"ב דף קי"ט ד"ה ואי בסה"ד שהביאו מש"ס גיטין דף מ"ם אר"י וכלן בשטר והמהרש"א כתב דלא מצא כלל ובקצה"ח סי' רנ"ב ס"ק ג' כתב דצ"ל תוספתא פ"ט דב"ב ובאמת הוא בירושלמי פ"ק דגיטין ה"ה והיא הירושלמי שמביאין בתוס' ב"ב דף קנ"ב ע"ב ד"ה תנו יע"ש ודו"ק: