שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קפ״ב (ז׳)

ומה שהקשה הב"ש דהא במסקנא מיירי הברייתא בפקדון שקיבל אחריות ואפ"ה אי יודעת סכום הפקדון לא נתקדשה יש ליישב דהברייתא אתיא כמ"ד דבמלוה ופרוטה דעתה אמלוה וא"כ אף דכאן מגיע לה הנאה מחודשת מכל מקום אינו זה הנאה שנתרצית להתקדש בו אבל הב"ח קאי לדידן דדעתה אפרוטה א"כ כאן ניהו דדעתה הי' על כל החפץ מ"מ עכ"פ נשתייר בו פרוטה וא"כ ממנ"פ מה תאמר שאין רצונה להתקדש באותה הנאה שוב הי' דעתה עכ"פ יותר על הפרוטה שנשאר בעין וכל הטעם דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה שהנאתה מרובה והרי כאן יש לה הנאה מרובה גם כעת ואף שאין דעתה על אותה הנאה מכל מקום עכ"פ דעתה על הפרוטה יותר וא"כ שוב מקודשת. ובזה יש ליישב גם קושית הב"ש הנ"ל די"ל דפקדון כל שקבלה אחריות שוב נתחייבה בשעת קבלתה ושוב לא הגיע לה הנאה מחודשת והוה כמלוה דידה שאף שיגיע לו הנאה מ"מ כעת אין הנאה מחודשת משא"כ בשאלה דדעת הנימוק"י דרק משעת האונס נתחייב ולא הגיע הזמן רק בעת האונס והו"ל הנאה מחודשת ודו"ק היטב. והנה בהא דהמקדש במלוה אינה מקודשת רק בהנאת מחילת מלוה ושיטת הרמב"ם דדוקא כשירויח לה החוב בעת שהלוה לה. לפענ"ד נראה סברת הרמב"ם דבאמת לכאורה הרווחת הזמן לא הוה דררא דממונא דהרי מבטל כיסו של חבירו פטור. אמנם הדבר נכון דהנה בהא דמבואר בחו"מ סימן ע"ג באם ע"א אומר סוף הזמן דחייב שבועה האריך בשו"ת מהרי"ט ובתומים וקצה"ח דאמאי חייב שבועה הא אינו כפירת ממון דהוה מבטל כיסו של חבירו. וכתבתי דל"ק לפמ"ש בש"ע חו"מ סי' רצ"ב ס"ז בהג"ה דחייב ליתן הריווח מכאן ולהבא וא"כ שפיר הוה כפירת ממון ולפ"ז לענין קידושין נראה לפענ"ד דמכל מקום אינה מקודשת דכל דאינו ברור שתרוויח בזה א"כ לא הו"ל הנאה ברורה ולא סמכה דעתה. ובזה מיושב קושית הט"ז סי' כ"ח שהקשה דהרווחת זמן מהראוי שיהי' ריבית גמורה דהרווחת הזמן מחייב שבועה. ולפמ"ש אתי שפיר דר"ק ודאי לא הוה דאינו ברור ולפ"ז לכך פירש הרמב"ם דבעת הלואה הרוויח הזמן וזה הוה ממון גמור דאי בעי לא הלוה לה ודו"ק: