שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קפ״ב (ב׳)

וראיתי להב"ש שם שכתב בכוונת התוס' דל"ד למלוה שלא הגיע זמן פירעון דש"ה דכל שלא החזיר לה החפץ אין שם הלואה עליה ודברי' סתומים ולא נודע כוונת חילוקו. ולפענ"ד כוונתו כמ"ש דזה אינו בגדר מלוה שיהי' שייך הנאת מחילת מלוה אלא שלפ"ז לא הי' צריך לדחוק במ"ש בהג"ה שם בעשה לה מלאכה אצל אחר וכו' דשם כיון דיש לו מלוה ביד אחרים ניהו דאין שם הלוא' עליה כל שלא מחזיר מ"מ יש לה הנאה מחודשת וכמו בכל מלוה ביד אחרים ובאמת יש לו מלוה ביד אחרים דכשיחזור נתחייב לו כבר האחר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. יהיה איך שיהיה בין כוונת הב"ש הוא כן או לא החילוק נראה נכון כמ"ש. וראיתי להקצה"ח סי' קכ"ו שם שהשיג על הש"ך שם ס"ק ע"ו הנ"ל שדעת הש"ך דלמ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף דחייב לו הלואה מהשתא אלא דהוה כלא הגיע זמ"פ והקצה"ח חולק עליו וכתב דגם למ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אין כאן הלואה עד שיחזיר ורק אם מחזיר נעשה למפרע מלוה ולמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף אז אינו מתחיל הלואה רק להבא ע"ש והביא ראיה מהב"ש במ"ש דאינו הלואה כלל שמחזיר לה דהיינו דהלואה אינו מתחיל כלל בעת המלאכה אף למ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ע"ש. והנה מלבד שזה דחוק בדברי הב"ש שהרי הזכיר דברי הריטב"א שהובא בש"ך שם ויכתוב סתם נגד דברי הש"ך מה שהש"ך הכריח בראיות והיה לו להזכיר עכ"פ דלא כהש"ך אף גם דגוף דברי הקצ"ח במה שחולק על הש"ך במחכ"ת אין בהם כדי השגה דמ"ש שם ראיה דאל"כ ונימא דמתחיל הלואה מהשתא רק דלא הגיע הזמן פרעון א"כ מ"פ מ"ט דר"מ דהא לפי מה דאמרו שם דר"מ ס"ל דהמקדש במלוה מקודשת א"כ אמאי לא נתקדשה לר"מ באותו ממון וא"ל דהו"ל מלוה הא ס"ל המקדש במלוה מקודשת ואטו בלא הגיע הזמן לא תתקדש וע"כ דאינו שם הלואה כל שלא החזיר. במחכ"ת דבריו תמוהים דהרי בס"ד שם אמרו דכ"ע ס"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת וא"כ גם לר"מ לא מתקדשת. ומאד תמהני אחר שהי' לפניו דברי התוס' והב"ש איך לא הרגיש שהתוס' לא כתבו רק דתתקדש בהנאת מחילת מלוה וע"כ דמשום מלוה בעצמה לא מתקדשה משום דס"ל לכ"ע דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכמ"ש הב"ש בהדיא. ובאמת להך אוקמתא דבמקדש במלוה פליגי י"ל דלר"מ מתקדשה באמת באותו ממון עצמו וגדולה מזו רצה המהרי"ט לומר דלמאי דאוקמא דפליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מתקדשה לר"מ באותו ממון עצמו מטעם דהו"ל כהנאת מחילת מלוה דהו"ל מלוה שיש עליו משכון ע"ש ובשעה"מ שם באורך. עכ"פ קושית הקצה"ח אין לו מקום כלל וגם תמהני דלפי דבריו גם למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינו מתחיל הלואה רק משעה שמחזיר נעשה הלואה למפרע וא"כ אמאי לא תתקדש לרבנן באותו ממון דניהו דס"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום דהנאה כבר עברה וכמ"ש הר"ן אבל כאן הא המלוה והקידושין נעשין כאחת בשעה שמחזיר נעשית הלואה למפרע וא"כ אמאי לא תתקדש ועכ"פ בהנאת מחילת מלוה תתקדש ובזה לא שייך דברי הב"ש דאדרבא כיון שלא נעשה הלואה מקודם שהחזיר א"כ תתקדש בשעה שהחזיר באותו ממון עכ"פ מכח הנאת מחילת המלוה ועיין בפ"י בחידושיו לקידושין דף מ"ח שם ברש"י שכתב כעין זה וע"כ דהלואה למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מתחיל מעת המלאכה ושפיר הו"ל מלוה גמורה וגם הנאת מחילת המלוה לא שייך וכמ"ש בכוונת התוס' דעכ"פ אם לא יוכל לתבעה בדין אין שם הלואה עלי' וז"ב מאד. ומ"ש הקצה"ח ראיה מלשון רש"י בקידושין דף מ"ח ד"ה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דכתב דלבסוף כשמחזיר לה נעשית מלוה אין ראיה כלל דזה כתב רש"י ההיפוך מהא דאין לשכירות אלא לבסוף דשם שפיר מתקדשה דלא נעשית הלואה כלל כמ"ש הפ"י דכשמוחלו אצלו לשם קידושין היא מוחלו ולא נעשית מלוה אצלו והיינו משום דלא נעשית הלואה בעת המלאכה וכ"כ התוס' בב"ק דף צ"ט אבל למ"ד ישנה לשכירות נעשית הלואה למפרע והיינו דמעת המלאכה נתחייב לי'. ומאד תמהני דהקצה"ח במחכ"ת גייז ליה לדברי רש"י שם שהרי רש"י כתב בהדיא דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בה להפועל הרי דברי רש"י ברור מללו שנתחייב בעת המלאכה וכ"כ רש"י בב"ק דף צ"ט בהדיא דמיד שנגמר פרוטה נתחייב לו למ"ד ישנה לשכירות וכו' ושם אין מקום לנטות להבנת הקצה"ח ששם לא סיים בשעה שמחזיר נעשית הלואה למפרע וגם בתוס' שם מבואר כן בכל דבריהם למעיין היטב ועיין בשיטת מקובצת שם ותמצא כן בהדיא. וגם בגוף דברי הקצה"ח שכתב כן בפשיטות תמהני דנעלם מעיניו דברי התוס' בכתובות דף ס"ט ד"ה מעמלא דבתי שכתבו דמיירי שהשכיר הבית לשנה ועמד בו השוכר חצי שנה ואע"ג דכבר נתחייב על מה שעמד בבית גובה ולא חשיב מטלטלין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף הרי דבריהם ברור מללו דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה אף למ"ד ישנה לשכירות מתחלת ועד סוף כמ"ש התוס' בב"ק שם ובע"ז דף י"ט ובקידושין שם ובב"מ דף ס"ה אף שכבר נתחייב על מה שעמד בבית הרי דנתחייב כבר אף שלא נגמר השכירות שהשכירו לשנה וע"כ דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי קי"ל כמ"ש הש"ך שם נעשה הלואה בכל פרוטה ופרוטה. ומצאתי בתומים שהביא בשם חידושי הגרשוני שכתב דע"י דברי התוס' האלו שקטה קושית הש"ך ומלבד שאין בדבריו ממש כמ"ש בתומים ודבריו נכונים מאד אני תמה דאדרבא משם סייעתא רבה לדברי הש"ך הנ"ל ותמהני על הש"ך שלא זכר דברי התוס' אלו וכן נראה מדברי התוס' בב"ב דף ה' ע"ב ד"ה כי היכא שכתבו בא"ד וז"ל אבל גבי בכור דאכתי לא אתחייב עד לאחר שלשים וכו' וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת וכו' הרי שנקטו חששה רחוקה ולא כתבו בפשיטות דגם גבי שוכר כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אינו מתחיל הלואה כלל עד שנגמר השכירות וכמ"ש הקצה"ח וע"כ דלמ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף נעשה הלואה בכל פרוטה ופרוטה וה"ה שם בכל יום ויום רק דאינה משתלמת אלא לבסוף לכך הוצרכו לחפש אחר טעם אחר דשמא יפול ביתו ודו"ק היטב. עכ"פ ליתנהו לדברי הקצה"ח שכתב בפשיטות כן מלשון רש"י ותוס' וסוגית הש"ס ובמח"כ אזיל בתר איפכא וכמ"ש וגם דברי הב"ש א"א להעמיס כן שיכתוב נגד הש"ך בפשיטות. ומעתה נחזור לנידון דידן דעכ"פ מבואר בדברי הב"ש שבמלוה שלא הגיע הזמן פרעון מקודשת במחילת מלוה. והנה לכאורה רציתי לומר דל"מ מחילת מלוה כל שלא הגיע הזמן שאיך מועיל מחילתו קודם שהגיע הזמן פרעון ודמי למה דמבואר בחו"מ סי' ר"ט ס"ד בהג"ה דא"י למחול דבר שלבל"ע. אמנם באמת כבר כתבתי שם בגליון בחו"מ בס"ח דלמחול החוב קודם שהגיע הזמן פרעון ודאי יכול למחול וכ"כ במהרי"ק בסי' פ"ט ע"ש שהארכתי ומן האמור ראיה ברורה דלמ"ד ישנה לשכירות מתחיל הלואה בעת המלאכה דאל"כ למה הוצרכו התוס' לחדש כמה דברים דלמה לא יועיל המחילה במלוה שלא הגיע הזמן פרעון וכמ"ש הב"ש בכוונתם ת"ל דל"מ מחילה כל שלא נתחייב עד שמחזיר וע"כ דנתחייב בהלואה בעת המלאכה ודו"ק והיא ראיה נצחת דלא כהקצ"ה: