שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קע״ז (ב׳)

אמנם לפענ"ד נראה דכיון דהשומר היה מותר לקבל שכר בהבלעה דהוה חפצי שמים מה שישמור הדבר ועי"ז קיבל אחריות שכאשר לא יחזיר ישלם א"כ משעה שקיבל השמירה נתחייב בדבר אם בגופו או באחריותו לשלם תמורו וכל שנאבד או נגנב צריך לשלם בעד קבלת השמירה וא"כ כל שהי' בהבלעה שפיר חייב וזה אינו נוטל שכר שבת רק בעד שקיבל חיוב השמירה ומן השעה שקיבל השמירה נתחייב באחריותה וז"ב מאד. ובזה עמדתי על לשון הטור ששינה לשון הש"ס דבש"ס קתני דאסור ליתן לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו ומשמע דתלוי איסור בנותן ואילו הטור שינה וכתב שאסור ליקח שכר שבת ותלה הדבר בהלוקח דאף דנותן לו אסור ליקח ולפיכך אין אחריות שבת עליו וכבר עמד בזה הב"ח והניח בצ"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס דנקיט זרעים ומיירי בזרעים של עומר כפירש"י וא"כ כיון דהוה חפצי שמים א"כ בלוקח ליכא איסור כלל דהוא לא עביד מידי דהוא נוטל שכר לשמור חפצי שמים ובפרט לפמ"ש במק"א ליישב מה שהקשו בהא דמבואר בש"ע דמותר לחבירו לשמור פירות שבתחומו והוא ישמור פירות שבתחומו והקשו הא הו"ל שכר שבת דהוה ש"ש דשמור לי ואשמור לך הוה ש"ש ושכר שבת אסור ועיין בישועת יעקב לדו"ז הגאון זלה"ה שנדחק בזה בסי' ש"ז. ואמרתי ליישב עפ"י דברי רבינו אלו שכתב דמותר לשמור פירות לפי שאינו הנאה מחודשת ולפ"ז עיקר האיסור מה שנותן שכר שמגיע לחבירו הנאה מחודשת ולפ"ז אם זה שומר פירות חבירו וזה שומר פירות זה א"כ לשניהם אינו מגיע הנאה מחודשת ולא שייך שכר שבת ומותר וז"ב מאד. ולפ"ז גם כאן הא הלוקח חפצי שמים שומר ומותר לקבל שכר רק דהנותן אסור שלו מגיע הנאה מחודשת דבאמת הזרעים אינו שלו ומה שמקבל אחריות זה אינו חפצי שמים ולכך אם מקבל אחריות של כל יום בפ"ע הרי מגיע לו בשבת הנאה מחודשת ואסור ולכך תלו האיסור בהנותן אבל הטור דמיירי בזה"ז דליכא זרעי עומר ומיירי בזרעו חולין וכדומה א"כ הנותן אינו עושה שום איסור דלו אינו מגיע הנאה מחודשת ואף שמקבל אחריות מ"ל בזה אם מקבל הדבר שלו מגיע הנאה מחודשת ולכך תלה האיסור בהלוקח וז"ב מאד ודו"ק היטב. אחר זמן רב ראיתי בתוס' עירובין דף מ"ג ד"ה הלכה שכתבו דלסייר פירי מותר אף בשכר כדאמרו שמור פירי שבתחומך וכו' הרי שהבינו דאף בשכר שרי וצ"ע דלמה יהיה מותר הא הו"ל שכר שבת ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר ודו"ק. ועפמ"ש למעלה דבשמור פירות שבתחומך לא שייך איסור ממצוא חפציך כלל כמ"ש הרמב"ם הנ"ל הן נסתר מחמתו דברי הט"ז בסי' רמ"ד ס"ק ז' שכתב ראיה דמותר להיות יושב ומשמר מהא דמותר להיות שומר פירות. ולפמ"ש אין משם ראיה דש"ה דלא שייך ממצוא חפציך דאינו משתכר ריווח ידוע משא"כ שם במכס דמשתכר ריווח חדש מה שלא הי' שלו מקודם מתחלה ומ"ש ראיה מהא דלשמור את הפרה והזרעים וכו' דאם הי' שכיר שנה וכו' דמותר דשכר שבת בהבלעה מותר לפמ"ש אין משם ראיה דלא שייך שם ממצוא חפציך דאינו חדש והוא כשומר ביתו מן הגנבים ורק מזרעים יש קצת ראיה וכמ"ש אבל גם מזה אין ראיה דהשומר שפיר מתחייב דחפצי שמים הוא וכמ"ש לעיל באורך. והנה בחידושי הארכתי בענין הזה ואף כי אינו שייך לכאן יען כי יתגלגל בענין השייך למ"ש אמרתי להעתיקו פה ואקוה כי לא יקוץ הקורא בו. הנה בהא דמבואר בסי' רס"ג סעי' י"ז די"א דמי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה מותר לומר לחבירו ישראל לעשות לו מלאכה ומקורו מהרשב"א שכתב ראיה מהא דמותר לומר לחבירו לשמור פירות שבתחומו ואני אשמור לך פירות שבתחומו. והנה בשו"ת אא"ז הפ"י חלק יו"ד סי' ג' הקשה דאם נימא דיש שלד"ע היכא דהשליח לאו בר חיובא וכן הקשה בהא דאמירה לגוי שבות דאם נימא דלחומרא יש שליחות לעכו"ם א"כ לתסר מתורת שליחות. וראיתי להבית מאיר באהע"ז סי' ה' ואחריו בישועות יעקב שם שכתבו לחלק דע"כ לא שייך שליחות לדבר עבירה רק בדבר שמתועב בעצמו להשי"ת כמו חסימה וסירוס דהמעשה בעצמה מתועב ואף סירוס של גוי היה מקום לאסור לולא דגלי קרא משא"כ בשבת דעיקר הכוונה שישבות גופו אבל המעשה בעצמה לא אכפת לן וא"כ לא שייך שליחות דמכל מקום הוא בעצמו וגופו שובת ע"ש. ובמחכ"ת תמהני עליהם דאיך אפשר לומר כן דהרי גם מעשה שבת הו"א דלתסר מכל שתיעבתי לך ורק דגלי קרא היא קודש כמבואר בחולין דף קט"ו הרי דהמעשה בעצמותה מתועב בעיני השי"ת דאל"כ מה שלא שבת כבר היתה ולמה יתסר ואף דיש לחלק אבל עכ"פ אין החילוק מבואר. והרווחנו בזה דלכאורה יקשה על הפ"י דמה יענה לראיית הרשב"א מהך דשמור לי פירות שבתחומך דעכ"פ לתסר מתורת שליחות ולפמ"ש יש ליישב דש"ה דהמלאכה בעצמותה ליכא איסור דכל עיקר האיסור משום שמירת חפציו וכאן אין לו ריווח חדש וכמ"ש הרמב"ם ואי משום דהוא א"י לבא שם משום התחום הנה במה שנשמר פירותיו שם אין שייך שליחות דליכא כאן מעשה ובדבר דממילא לא שייך שליחות כמ"ש הר"ן בנדרים דף ע"ב דבשמיעה לא שייך שליחות דהוא דבר ממילא ומכ"ש כאן דחבירו לא הלך שם וגוף השמירה ליכא איסור כלל משא"כ בעובדא דהרשב"א דחבירו עושה לו מלאכה והוא כבר קיבל שבת א"כ אם נימא דיש שליח לדבר עבירה הו"ל כאילו הוא עושה המלאכה בעצמותה ואיסור גמור יש ועיין בסמ"ג הובא בב"י סי' רמ"ד דדריש מקרא דכל מלאכה לא יעשה לאסור גם ע"י אחרים ורצה לומר דמדאורייתא אסור ע"י עכו"ם ואף דלא קיי"ל כן ועיין ט"ז סימן רמ"ג ובאחרונים שם וברמב"ן פ' בא. עכ"פ מבואר שם דמטעם דהמעשה מתועב לכך אסרו הקב"ה ע"ש. וע"כ קושית אא"ז הפ"י קמה וגם נצבה. אך מה שנראה לי בזה דהנה במלאכת שבת הקפידה התורה דבעינן מלאכת מחשבת שיתכוין לעשות מלאכה ולכך במתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור דמלאכת מחשבת בעינן וליכא וכדומה בכל הענינים של מלאכת שבת מלאכת מחשבת בעינן וליכא ולפ"ז כיון דבכוונה תליא מלתא ע"ז לא שייך שליחות לד"ע דבשלמא על גוף עשיית המלאכה שייך לומר דעשיית חבירו נחשב כאילו עשה הוא אבל לחשוב כוונת חבירו כאילו כוון הוא זה א"א דזה מידי דממילא לא שייך שליחות כמ"ש הר"ן לענין שמיעה ומכ"ש בזה וא"כ שפיר ל"ש שליחות לד"ע במלאכת שבת דעכ"פ לא הי' מלאכת מחשבת דהוא נתכוין שחבירו יעשה ולא הוא וז"ב ודו"ק היטב כי היא הערה נפלאה: ואם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף במה שהקשה בתוס' רי"ד דלמה בכל המצות לא יועיל שליחות ויאמר לחבירו ללבוש תפילין וציצית עבורו. ולפמ"ש אתי שפיר דמצות צריכות כוונה ובזה לא שייך שליחות דעכ"פ לא כוון נפשו ועל הכוונה לא שייך שליחות. ובזה יש ליישב קושית הד"מ והש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דלמה לא יועיל שליחות כשהאב מצוה שחבירו ימול את בנו. ולפמ"ש אתי שפיר דבזה ל"ש שליחות דמצות צריכות כוונה דבשלמא כשחבירו עושה לו סוכה והוא יושב בתוכה שפיר מועיל דמכל מקום הוא יושב בתוכה ומכוין למצוה משא"כ במילה כשחברו מל הוא לא כוון כלל ואף אם יש לפקפק בזה עכ"פ מ"ש לענין מלאכת שבת הוא נכון. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שהקשו התו"ש ויש"י בהא דמקשה בשבת דף ק"נ חבירו פשיטא מה לי הוא ומה לי אחר והקשו דנוקי דמיירי כשחבירו כבר הבדיל והוא לא הבדיל דהוא אסור וחבירו מותר לשיטת הרשב"א וכמ"ש בש"ע שם ומאי פשיטותי'. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מהראוי לאסור מטעם שליח לדבר עבירה ורק דעכ"פ מלאכת מחשבת ליכא ומעתה זה אם האיסור מצד מלאכה שפיר אמרינן דעכ"פ הוא לא כוון לזה אבל אם האיסור הוא מצד ממצוא חפצך כמו בשוכר פועלים שם וא"כ בזה שייך שפיר תורת שליחות דעכ"פ נעשה חפציו ומכ"ש בדרבנן דמצוא חפציך אינו רק איסור דרבנן ובדרבנן ודאי יש שליח לד"ע ועיין משנה למלך פ"ב מרוצח וא"כ שפיר מקשה מ"ש הוא מ"ש חבירו דגם חבירו פשיטא דיש שליח לדבר עבירה וז"ב מאד. ובזה מיושב ג"כ מה דמשני בחבירו עכו"ם ופריך ר"א פשיטא ממתניתין דאל תכבה והקשה בבית מאיר שם דמה מדמה לכיבוי דהוא איסור תורה וכאן ליכא רק איסור דרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כאן שייך יותר לאסור דבאסור כיבוי לא שייך שליחות דבעינן מלאכת מחשבת וכאן דאיסור משום ממצוא חפציו וזה מוצא חפציו עכ"פ נעשה חפצו ועכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר לנו הדבר דאמירה לעכו"ם דאסור הוא משום דעכ"פ נעשה חפצו ואסור משום ממצוא חפצך ועיין רש"י בע"ז דף ט"ו שכתב בהדיא דאמירה לעכו"ם משום ממצוא חפצך ודבר דבר הוא נאסר. ובזה אני אומר לדחות ראיית הרשב"א משמור פירות שבתחומך דש"ה דלא שייך איסור ממצוא חפצך דאינו דבר חדש וכמ"ש לעיל באורך משא"כ כאן דניהו דלא שייך משום שליחות לדבר עבירה עכ"פ משום ממצוא חפציך אסור להנות מאותה מלאכה. ובזה יש ליישב ג"כ מה שדחה הר"ן דש"ה דאם יש בורגנין דמותר ותמה המח"א בהגהותיו דש"ה דהוא מצוה לו שיעשה לאחר שבת משא"כ כאן דמצוה לו שיעשה בשבת ולזה לא מועיל בורגנין ועיין ביש"י שהקשה כן בהדיא ולפמ"ש כוונת הר"ן דהרי מבואר בסי' ש"ז דכל שיש היתר בבורגנין לא שייך איסור ממצוא חפצך וא"כ כיון שמשכחת לה ע"י בורגנין ל"ש איסור ממצוא חפצך משא"כ בזה דעכ"פ אסור משום ממצוא חפצך ודו"ק כי ענין נחמד הוא ועיין בע"ז דף כ"ב גבי אם התנו תראה ברש"י דביאר האיסור משום שהעכו"ם נעשה שליח והוא תמוה דבשבת לא שייך שליחות ולפמ"ש דכיון דעכ"פ שייך האיסור משום ממצוא חפצך שייך שליחות. אך אכתי צ"ע דאין שליחות לעכו"ם ואולי לחומרא יש שליחות וצ"ע ועיין בהלכות ערלה סי' רצ"ד. ועיין רש"י בחומש פ' בא על קרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ופירש"י אפילו ע"י אחרים ותמה הרמב"ן דהא ע"י אחרים אינו אסור מן התורה ואף דבמכילתא אוסר הוא רק אסמכתא ולפמ"ש הפ"י יש לומר דאחרים אסור מטעם שליחות דבישראל יש שליחות ואף דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום כיון דהתורה אמרה כל מלאכה לא יעשה א"כ הקפידה התורה שישבות מהמלאכות ולא איכפת לן בין הוא עושה בעצמו או אחרים עושים בשבילו ס"ס המלאכות נעשות בו והתורה רצתה שביום השבת ויו"ט לא יעשה כל מלאכה אף שגופו שובת כמ"ש למעלה דלא כהבית מאיר ורק בעכו"ם לא אכפת לן שהעכו"ם אינו מוזהר על שביתה אבל בישראל הקפידה התורה על המלאכות ואף דלא קיי"ל מכל מקום עכ"פ דברי המכילתא ורש"י יש לפרש כן ודו"ק ולפענ"ד נראה דלישראל חבירו גרע איסור שבת מכל איסורים דודאי אסור מן התורה אף דאינו מצווה על שאר דברים שחבירו לא יעשה וכל שאינו עושה בשליחותו שרי וגם בשליחותו כיון שאין שליח לדבר עבירה לא חייב המשלח מכל מקום בשביתה שישראל מצווה על שביתת עבדו למען ינוח ובזה יהי' ניכר שביתתם לשם ד' שכל מלאכתם לא יעשה ביום השבת מכ"ש שאסור לומר לחברו ישראל שיעשה מלאכה שהתורה כוונה שכל המלאכה של בני ישראל יהיה נשבת ביום השבת ויהי' כלם מעידים על שביתתם וא"כ אסור מן התורה מק"ו דמצווה על שביתת עבדו וגם העכו"ם הי' אפשר לאסור מן התורה שלא יעשה מלאכת ישראל ורק דהכתוב מיעטו כמבואר במכילתא שהביא הרמב"ן ועיין בילקוט שהגירסא שם דדוקא ע"י ישראל אסור אבל ע"י עכו"ם מותר וכן הגיה בספר זה ינחמנו על המכילתא ובאמת מדרבנן אסור שיעשה לו העכו"ם מלאכה כל שהישראל נהנה ממנו כמבואר סימן ש"ז סעי' כ"א ועיין מג"א שם ס"ק כ"ט במ"ש בשם הרקנטי דכל שהישראל נהנה ממנו אסור והיינו דוקא בשבת שמוזהר על המלאכה שישבות מן המלאכה והמלאכה אין נ"מ אם הוא עושה או אחר עושה הא מכל מקום לא ניכר שביתתו והשבתות ויו"ט אות על אחדותו יתברך וזכר למעשה בראשית ויציאת מצרים ע"כ צריך שיהיה ניכר שביתת המלאכה. ובזה מיושב מה שהקשה מחסום פרתי ודוש בה דאסור דשם מוזהר על בהמתו שלא יחסום פיה משום צער בהמתו וא"כ מה לי אם הוא מצער אותה או שאחר מצערה במאמרו ועל פיו היא מצטערת והבהמה אין לה לב להבין אם בעלה בעצמו צערה או אחר ולכך מותר לשלוח לעכו"ם גיד הנשה דשם אין קפידא רק שלא יאכל הישראל האיסור אבל מה איכפת לו בעכו"ם האוכל ורק ביין נסך אסור לומר לחמריו דמרבה בתיפלה דע"ז הוה כשבת ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו מהא דמבואר סי' רס"ג שנחלקו הרשב"א והר"ן אם ישראל שקיבל שבת יכול לומר לישראל חבירו שלא קיבל השבת לעשות מלאכתו והקשו דיהי' אסור משום שליח לדבר עבירה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהישראל חבירו לא מוזהר ועד כאן לא אסרה התורה רק שיהיה ניכר שביתה והרי אותו הישראל לא צריך לשבות עוד והתורה הקפידה על מלאכתו של ישראל שיהיה נשבת וז"ש וכל מלאכה לא יעשה. וכפי הנראה זה הי' שיטת הסמ"ג דגם העכו"ם שעושה מלאכה לצורך הישראל אסור מן התורה והובא בב"י סי' רמ"ד ועיין ט"ז ס"ס רמ"ו והיינו דהי' גרסתו במכילתא כפי גרסת הרמב"ן דגם ע"י עכו"ם מוזהר מן התורה ובזה לא קי"ל כן דעכו"ם אינו אסור רק משום שבות וכמו שהגירסא בילקוט וכמ"ש ודו"ק. ובמ"ש למעלה ליישב קושית הפ"י דלא שייך שליחות באיסור שבת הי' נראה לפענ"ד ליישב קושית השעה"מ פי"ז מעכו"ם דלמה לי קרא למעט עכו"ם שאסור למול ת"ל דבלא"ה למה דחי מילה שבת הא אפשר לעשותם ע"י עכו"ם וכן קשה יעשה ע"י קטן ע"ש וגם יש להקשות דביו"ט יעשה ע"י נשים דבנשים לא שייך העשה לשיטת הרר"י איש ירושלים בתוס' קידושין דף ל"ד וכמדומה שבשו"ת בשמים ראש ובכסא האריך בזה. ולפמ"ש יש לומר דבאמת כאן יקשה דהא הו"ל שליחות ויהיה אסור ע"י עכו"ם דכאן לא שייך תירוץ הבית מאיר דהתורה רצתה שישבות ממלאכה ועכ"פ הוא שובת דהא באמת מילה צותה התורה דידחה שבת רק דהקושיא הוא דלמה ידחה והא אפשר לעשות ע"י עכו"ם ולפ"ז הא גם כשיעשה ע"י עכו"ם יהיה הוא העושה האיסור וא"כ מוטב שיעשה בעצמו וגם מ"ש דמלאכת מחשבת בעינן והכא לא חשב זה אינו דכאן גם מלאכת מחשבת לא שייך דבאמת הוא מקלקל ומכאן יליף ר"ש דמקלקל חייב ולר"י התיקון מצוה חשוב תיקון וא"כ עכ"פ מלאכת מחשבת לא שייך ועיקר אנו דנין על המלאכה בעצמותה שגזירת הכתוב הוא דמקלקל בחבורה חייב או דהמצוה חשוב תיקון וא"כ זה גם ע"י שליח אסור וז"ב. ובזה מיושב גם מה דלא דחי מילה שלא בזמנה שבת ולעשות ע"י עכו"ם. ולפמ"ש אתי שפיר. ובלא"ה נראה לי לפי מה שחידש המח"א הלכות זכייה סי' י"א דאף דמותר לעשות מעקה ע"י עכו"ם מ"מ הישראל אסור לברך דזה ודאי א"א שיהיה מעשה של עכו"ם נחשב כאילו הישראל עושה זאת בעצמו ע"ש וא"כ מילה דחשוב מצוה שצריך לעשות בעצמו ועכ"פ אי אפשר לחשוב דמה שעושה הגוי הוה כאילו עשה בעצמו זה א"א והרי על האב מצוה למול דזה מצות אחרת מלבד המילה המצוה על האב ועכ"פ אי אפשר לומר דהוה כאילו עשה האב דהא שוב יהי' אסור בשבת וז"ב כשמש ודו"ק: