שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קע״ו (ג׳)

שוב ראיתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו שרמז בהדיא לדברי הרמב"ם אלו במנין המצות דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ובאמת זה כלל גדול בדין דהמקרא כולל הפשט והמדרש. ובזה נראה לפענ"ד גם מה שהאריך בח"ץ שם בענין עושק וגזל ליישב קושית המ"מ נראה לפענ"ד ג"כ ליישב בדרך זה דהנה בשיטה מקובצת ב"מ דף קי"א שם בהא דאמר אביי נתתיו לך וגזל ועשק היינו לא שכרתיך דהענין הוא דעשק היינו מלשון חשק כמו דכתיב ד' עשקה לי דפירושו חשק והיינו דחשק הוא לשעה אף שנודע אח"כ אבל גזל היינו לעולם. ומעתה לפ"ז בכלל עשק הוא גזל ג"כ דעכ"פ חשק בו ולכך אמר רבא זה עשק זה גזל רק שעובר בשני לאוין אבל עכ"פ שם גזל לא נפק מפשוטו. ובזה מיושב קושית הה"מ והרבה קושית התוס' ועיין בח"ץ שם. ובזה נראה לפענ"ד לדחות דברי האמונת שמואל שחידש דלפני עור היינו דוקא בדבר שהוא מוזהר עליו אבל לא בדבר שמותר לדידיה דמלבד דהוא תמיה מכמה מקומות וכמו שהקשו האחרונים והארכתי בזה בתשובה אף גם דכמו דפשוטו לפני עור היינו שלא תתן עצה שאינה הוגנת למי שאינו מבין כמ"ש רש"י והרמב"ם וא"כ זה ודאי דהמיעצו יודע שהוא רע רק שזה אינו יודע שרע לפניו כמו כן מדרשו בדבר עבירה צריך להיות כן וקשה לעקר הדרש מפשטת הקרא וצ"ע. ובמ"ש לפרש הך דעשק וגזל דעשק נקרא מה שהוא לשעה יש ליישב קושית המהרש"א בתוס' ר"פ איזהו נשך שכתבו דבגזל הו"ל לאו הניתק לעשה ואין לוקין לכך מוקי לה בכובש שכר שכיר והקשה המהרש"א דגם בכובש שכר שכיר הוה לאו הניתק לעשה ולפמ"ש יש לומר דענין עושק הוא לשעה ולא שייך בזה ניתק לעשה דעכ"פ כבר כבש ועשק דהוא לשעה וז"ב ודו"ק. ובגוף הדבר שכתבתי למעלה דבריבית ליכא איסור מן התורה בפחות משו"פ ונדחקתי למעלה דמ"ש מגזל דאסור חצי שיעור מן התורה לפענ"ד נראה כיון דאמרו בריש פרק איזהו נשך דנשך בלי תרבית או תרבית בלי נשך לא משכחת לה ולפ"ז כיון דבפחות משו"פ לא שייך נשך דהרי באמת פחות משו"פ אינו ממון רק דמטעם אחשביה אתינן עלה כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל וא"כ עכ"פ הוא לא נשך ולא חיסר ממונא וניהו נמי דנתרבה ממונו הא נשך בעי עם תרבית ולכך פחות משו"פ ליכא איסור עלה וגם להטעם דח"ש אסור משום חזי לאצטרופי הא דעת הט"ז דבעי תביעה וכמ"ש ביו"ד סימן קס"א וא"כ כיון שבפחות משו"פ לא שייך תביעה דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ א"כ לא שייך ח"ש דאינו חזי לאצטרופי דמחוסר עדן תביעה דאף דבריבית נזקקין לפחות משו"פ משום איסור ריבית דלא תלוי במחילה מכל מקום עכ"פ לא שייך חזי לאצטרופי דעכ"פ צריך תביעה וכ"ז שלא תבעו אינו חייב וגם זה יש לדחות דעכ"פ איסור איכא ניהו דאינו חייב להחזיר בלי תביעה מכל מקום עכ"פ איסור עשה אבל העיקר דאם נימא דהטעם משום אחשביה כאן לא שייך אחשביה וכמ"ש דמה שהוא נותן פחות משו"פ בודאי לא שייך אחשביה דאדרבא לפי שלא חשוב בעיניו לכך נתן לו וא"ל עכ"פ אף דריבית איכא אבל נשך ליכא וכמ"ש וזה שהקשו התוס' דריבית לא שייך בפחות משוה פרוטה וא"כ היכא נסתפק בשכרו פחות משו"פ. ומה שנראה בישוב קושית התוס' דהנה באמת מה דבעי ר' ירמי' שכרן בפחות משו"פ מהו אף דבכ"מ פחות משו"פ לא הוה ממון נראה לפענ"ד דהנה במנחות דף נ"ט אמרו נתן שמן כל שהוא ע"ג לבונה פסול משום שנאמר לא ישים עליה ושימה בכל דהו דדוקא היכא דכתיב לא יתן בעי שיעור אבל לא היכא דכתיב שימה ולפ"ז כאן דכתיב ושם ויליף שימה שימה וא"כ בעי שימה ושימה כל דהו משמע ולכך בעי פחות משו"פ מהו. ולפ"ז ל"ק דבאמת מטעם דכתיב לא תשימון הי' גם בריבית סגי בשימה כל דהו אבל בריבית כתיב הרבה לאוין דכתיב לא תקח וכו' ונשך וריבית אינו רק בדבר דמחסר ולכך ליכא אסור בפחות משו"פ אבל כאן דיליף שימה שימה ושימה באמת בכ"ד הוה שימה ולכך בעי שניהם בפרוטה מהו דהיינו עכ"פ שימה איכא דהוא נתן עכ"פ פרוטה אף דלהם לא הגיע פרוטה לכל אחד וכעין דבעי בקידושין דף ז' שתי בנותיך בפרוטה ועיין בתוס' שם. ויש להמתיק הדבר דז"ש לא תשימון עליו נשך דאם לוה לו על זמן ע"מ שיתן לו פרוטה בכלות הזמן נמצא שכל יום אינו שו"פ רק הזמן כלו שו"פ והרי אמרו דמשעת שימה הוא דעבר והרי בשעת שימה לא הי' עדיין פרוטה ורק דלא תשימון עליו כל דהו משמע ודו"ק. דבאמת אם נימא דריבית אף בפחות משו"פ נמי אסור והיינו אף דמפאת הלוה לא שייך נשך מ"מ ריבית שייך דאחשביה וא"כ בשכרו שניהם בפרוטה ג"כ שייך זאת ולכך אחר שבעי פחות משו"פ מהו בעי שניהם בפרוטה וגם בריבית יש לומר דאסור משום לא תשימון עכ"פ. עוד הי' נראה לי דלכך לא שייך בריבית איסור בפחות משו"פ דהנה במ"ש הרמב"ם וטוש"ע דאסור לגזול אף בפחות משו"פ וכתב ה"ה דהוה כחצי שיעור. הנה לכאורה לפמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין דאם קידש בפחות משו"פ ל"מ אם תאמר לדידי שוה לי פרוטה דלא כל הימנה לעשות ממון מה שאינו ממון בעצמותו ע"ש. ולפ"ז אם נימא דחצי שיעור אסור משום דאחשביה והרי פחות מפרוטה אינו נקרא ממון רק דהוא אחשבי' ומה מועיל חשיבותי' כל שאינו שו"פ בעצמותו לא מועיל אף דיאמר לדידי שוה לי. וצ"ל כיון דאמרו בסנהדרין דף נ"ז צערא בשעתי' מי לית לי' ופירש"י דבישראל מחיל אח"כ אבל עכו"ם לא מחיל א"כ ממילא יש לומר דלא תגזול בכ"ש משמע דהרי אית ליה צערא רק דכל שאינו שו"פ לא נקרא ממון ולא צערי' בממון חשוב דלא הקפיד כ"כ ומחל אבל עכ"פ אסור לגזול דעכ"פ צערא אית לי'. ולפ"ז זהו בגזל אבל ריבית דמדעתי' דלית ליה צערא רק דהתורה אסרה בשביל שנתרבה ממונו וכל שאינו ממון בעצמותו מותר ושפיר הקשו בתוס' דאצטריך לאו בריבית לפחות משו"פ דא"ל כמ"ש הפנים מאירות דלא אצטריך קרא דגם בגזל אסור בפחות משו"פ דזה אינו דאי לאו קרא לא הוה יליף מגזל דכאן לא שייך חצי שיעור ולכך אצטריך קרא על ח"ש וממילא הי' לאו גמור לענין מלקות כל דלא אתי רק לענין חצי שיעור ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. ודרך אגב אומר דחצי שיעור אסור מה"ת דנחלקו ר"י ור"ל ופירש ביומא דף ע"ד משום דחזי לאצטרופי והתוס' הקשו דא"כ למה לי קרא דכל חלב. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הא דחלב נאסר נראה בכריתות דף ד' דהוא בשביל דקרב לגבוה ומקרא מלא דכל חלב אשר יקריבו לד' ועיין ברמב"ן פ' צו ובב"י יו"ד סי' ס"ד מ"ש בשם מהר"י אבואב או מהריב"ח ואינו לפני. ולפ"ז זהו דס"ל לר"י דחצי שיעור דהרי התורה אסרה חלב מטעם שקרב לד' וא"כ גם חצי שיעור הרי חזי לאצטרופי וכלו קרב לגבוה וכל פורתא ופורתא בכלל וא"כ חזי לאצטרופי הוא מטעם שמה שנאסר כ"ש בחלב שחזי לאצטרופי לגבוה. איברא דלפ"ז ר"י ור"ל לשיטתן בזבחים דף ל"ד דלר"י דהמקריב חיה לגבוה עובר בעשה א"כ לכך חלב חי' מותר דאינו לגבוה אבל לר"ל דאינו בלא כלום ובהמה רק למצוה שוב אי אפשר לומר דחצי שיעור אסור דחזי לאצטרופי דהרי א"כ חלב חיה יהי' אסור ג"כ דאפשר להקריב לגבוה וע"כ דאין זה טעם וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי ולכך חצי שיעור מותר. וזה שלמדו כוי וחצי שיעור מחד קרא דהרי כוי הוא ג"כ מטעם שהוא ספק חי' וספק בהמה וא"כ חשיב בזה חצי שיעור וכמ"ש ודו"ק כי היא הערה חדשה: